מלחמות

אצלנו המלחמה התחילה קודם. 
כבר כשהוא יצא לאוויר העולם בסערה הבנתי. 
שמעתי את קול נשימתו הנאנקת והרגשתי את עצמי נשאבת לתהום. 
כשפקחתי עיניים אני הייתי מחוברת למנות דם והוא היה מחובר להנשמה בפגיה. 
הלב.. הלב.. 
כואב, משתולל ושוב חופשת לידה חסרת מנוחה. אבל כשאנחנו מגיעים להורים אחרי חודש בפגיה, הם נמצאים שם והוא,הוא מתבונן בי ואומר "טוקסי, את נראית נורא. אנחנו פה נעזור לך השבת." וכדי לשמח אותי מספר על ההריון הצעיר שלהם.
בפורים כשאנחנו כבר אחרי הברית, הוא ניגש ואומר "את נראית מצויין. איזה כיף לראות אותך ככה רגועה סופסוף" 

בסוכות מפגש משפחתי. 
אנחנו נפגשות ומדברות על ההורות שלנו והזוגיות. האיש שלה עומד מהצד ובפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו עיניו עצובות. 
כשאנחנו יוצאים הביתה אני שואלת את לוני, אם ראה שהוא עצוב ומעניין למה. 
לוני עונה לי "הוא אבא טרי ובטח לא ישן בלילות בכלל." אני מרגישה שיש שם משהו אחר. 

ודווקא כשהעיניינים מתחילים להרגע,
נגמלים מהתרופה, המכשיר מוחזר לחברה,כמעט חוגגים שנה, פורצת מלחמה. 

בצאת שמחת תורה היא אומרת: 
"הוא נעדר" 
ושוב, הלב... הלב... 
אובדן. יתמות. והעצב בעיניו מתפרש כרגעי פרידה מהחיים והביחד. 
אובדן אישי במעגל קרוב שמרגיש לפעמים רחוק. 
מתח. הודעה. דמעות. לוויה. הר הרצל.לוני ואני עומדים המומים. מראות שלעולם לא אשכח. שבעה. והיא שם עומדת איתן. אני מבטיחה להיות בשבילה ולא תמיד יודעת איך. 

והחיים? החיים ממשיכים והעגלה נגררת. קדוש עליון שעלה בסערה. ויש געגוע 
ויש דאגה אליה והערכה עצומה על האישה שהפכה להיות בעל כורחה. 
בתקווה שאולי תגיע שעה שבה הוא יפתח את דלת ביתם יחייך אליה וירגיע כמו אותי אחרי הלידה: "את נראית נורא, חזרתי באתי. אל תדאגי עוד.."