שיר פרידה

 

"כריסטופר רובין ופו הדוב ישבו יחד על הגבעה. 
"פו.." אמר כריסטופר רובין, 
"גם אם ניפרד?אתה תבוא הנה לפעמים ו..תזכור?" 
"ו..תזכור את מה?" שאל פו, 
"תזכור שאפילו אם אנחנו לא ביחד- אני תמיד אהיה איתך.."

(פו הדב)

אמנם אולי עוד אמשיך לכתוב פה עד סוף החודש.

אבל הרגשתי שאת הסיכום צריכה לעשות כבר עכשיו..

אין לי הרבה מילים. אני חושבת שהתמונה מסכמת הכל כמעט.

כל כך סימבולי שבדיוק ביומולדת 4 לבלוג שלי הוא נסגר,

אבל אני אדם שמאמין, שלא סתם דברים נכנסים לנו לחיים או קורים.

הבלוג הזה לפני שנתיים אפשר לומר הציל אותי.

התגובות שלכם, התמיכה שלכם ובעיקר החיבוקים היו פה בתקופה פחות נעימה.

הכרתי פה אנשים לשיחה קצרה, לדיבורים ארוכים

אנשים שחלקם הפכו חברים לחיים וחלקם השאירו נקודה חמה.

אני מתקשה ממש ממש לעקוב אחרי המקומות שכולם עברו אליהם

ולכן ממש אשמח שבתגובה תשאירו לאן עברתם, או תעדכנו כשתחליטו

ואנסה ליצור "דף קשר" שיאחד את המקומות שאנשי ישרא עברו אליהם. 

כי אם נהנתי לכתוב, הרבה יותר נהנתי מהקהילתיות  ומהאנשים הכ"כ יקרים שפה.

הכרתי פה אנשים גדולים.

אני בינתיים עוברת לכתובת הזו:

http://tooxy.bloger.co.il/

או

https://tooxy879359994.wordpress.com/

אבל לא יודעת אם שם אתמקם סופית.

וכמובן ממשיכה להיות זמינה במייל: tooxy.4@gmail.com

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"

תודה, תודה ושוב תודה

אתם יקרים לי מאוד.

tooxy

מודעות פרסומת

בין לבין

 

 

אוטוטו צריכה להכנס להתקלח ולרוץ להספיק את האוטובוס. 

מצחיק, כי כבר כמה ימים אני רוצה לבוא לפה לכתוב ולא מוצאת את השקט והפנאי, 

והנה עכשיו, אמצע הלילה של רוב האנשים, רגע לפני תחילת היום שלי,

אני מוצאת את הרגיעה הזו והשקט.

בלי דיבורים, בלי שאלות, בלי אנשים. 

אני לא יכולה לתאר לכם כמה התגעגעתי לשקט מהסגנון הזה, 

רגעים של חסד אמיתי. 

 

יש עוד רגעים כאלה, הם אחרים, לא משתווים לרגעי השקט אבל מדהימים בדרכם. 

אם זה הרגע שאני נכנסת לעבודה ומתקבלת בחיבוקים וקריאות:

"איזה כיף שהיום יום העבודה של טוקסי!!!! איך אני אוהבת שטוקסי עובדת,

את משרה עלי רוגע ושקט" וברקע עובדת אחרת צועקת

"איזה 'לכלוכים' טובים רצו עלייך אתמול בישיבת הנהלה" 

זה סוג אהבה שלא זכיתי לה עד היום.

 

אם זה בלימודים, שאני מוצאת את עצמי בהם בצורה מדוייקת 

בדרך שבה לא חוויתי לימודים בחיים. 

השיעורים מעניינים אותי, אשכרה מעניינים.. לא קרה לי בחיים.

נוצר בסיס טוב של ביטחון שכיף לשחות בתוכו, דברים הולכים טוב.

אומנם התברר לי שחברתית לא בטוח שאמצא שם את מקומי, 

אבל אני מוקפת שם אנשים טובים, שרק מנסים לחבק ולעזור. 

 

מעבר לכל אלו יש רגעים של הבנות, אומנם פעמים כואבות אבל חשובות לא פחות.

כבר כמה ימים שהפלאפון שלי מתריע וזועק שהאחסון הולך ואוזל

ובין הנקיונות שלו, מצאתי שיחות ווטסאפ שחשבתי שאינן. 

ביניהן שיחה אחת שקראתי הלילה. 

שיחה שהבהירה לי, כמה השתנה בשנתיים האחרונות, כמה אני השתנתי.

כמה כאב אני אוגרת בתוכי וכמה פגיעות. 

הכי הפתיעה אותי, כמות הכעס שהרגשתי. 

והבנתי שאני לא נותנת לעצמי לכעוס, לא נותנת לעצמי להתפרק ולהגיד-

נפגעתי, אני פגועה, לא הגיע לי. 

אומנם אלו דברים שכבר לא מעסיקים אותי ופחות ופחות במחשבות שלי,

עובדה שממש הופתעתי מהתגובה שלי לשיחה

אבל יש בהם מהות עמוקה שדורשת טיפול:

אם זה תחושת הנטישה, אם זה ההסתגרות, אם זה חוסר אמון,

אם זה צורת דיבור ועוד ועוד. 

המון דברים שהתרחשו באותה שיחה וכיום אני פשוט לא מסוגלת להם,

בגלל מה שבא אח"כ וכנראה במקומות עמוקים ולא מודעים משפיע עד היום. 

אבל בעיקר עורר בי את העובדה, שלרוב האנשים אני לא אהיה מסוגלת להגיד

פגעתם בי, בבקשה תזהרו ושימו לב.. 

אני חושבת שזה מקום שמצריך בירור מעמיק ויכול מאוד להועיל לי.

 

אומנם לא מרגישה שהמחשבות התגבשו לי נכון

אבל חייבת לעוף לדרכי. 

מקווה שיהיה לכולכם יום שמח!

תנו חיבוק לעצמכם.

יום אחד..

"חשבנו שיש לנו בעיות קשות כל כך.. איך יכלנו לדעת שאנחנו מאושרים?"

(מרגרט אטווד, "סיפורה של שפחה")

 

כשאני עוצמת עיניים אני מנותקת מהכל.

אני כמעט יכולה להרגיש את הדשא והרוח, לנשום את האוויר וריח הגשם.

אבל כשאני פותחת אותן, אני שוב על אוטובוס

באחת הנסיעות מפה או לשם, משם אולי לכאן. 

לפעמים אני כבר מתבלבלת בכיווניות.

זריחה נראית כשקיעה 

חשיכה יכולה לסמן גם את רגעי היום הראשונים

וכן הלאה.

קופצת אליהן, לביקורים מבית חולים אחד למשנהו. 

שומרת על הילדים

רגע אחד שמחה רגע שני עצב בסיבוביות בלתי פוסקת.

לימודים

עבודה

בישולים כביסות

בדידות

התרחקות

לאף אחד לא באמת אכפת. 

ולי מתחשק לבוא לכאן 

בתקווה שאוכל להניח אתה הראש על הכתף של מישהו,

לקבל חיבוק ולפרוץ בבכי שתקוע לי בגרון ומתחנן לצאת ולא להפסיק לבכות.  

אני רק צריכה…. 

 

קח את קווי שריטות העבר, צור לי מהם ציור של אדם.

"הייתי בודד יותר מניצול שאונייתו נטרפה והוא שט על רפסודה בלב האוקיינוס. על כן תוכלו בוודאי לתאר לכם כמה הופתעתי כשהעיר אותי עם שחר מן קול משונה. הקול אמר: "בבקשה, צייר לי כבשה!" "מה?!" "צייר לי כבשה…" קמתי בקפיצה כהלום רעם. שפשפתי חזק את עיני. הסתכלתי היטב. וראיתי ילדון משונה מאוד מאוד מתבונן בי בכובד ראש… זה היה הנסיך הקטן."

(אנטואן דה סאנט אכזופרי, הנסיך הקטן)

 

עם שקיעת השמש, אנחנו מתכנסות כולנו. 

שמונה בנות, ששנים רבות לא נפגשו ועכשיו עתידות לבלות שבת שלמה יחד.

יולי מתחתנת וכיאה למסורת, אנחנו עורכות לה שבת כלה. 

חבורה מצומצמת של חברותיה הטובות ביותר,

שכאשר מחברים אותן יחד אין ביניהן שום קשר. 

 

ממרחק השנים, ניתן לראות בחדות את שינויי הזמן. 

האחת עם מכנסונים קצרים וגופיה, השניה עם כיסוי ראש וילד

השלישית לאחר תאונת דרכים קשה וכן הלאה,

בנות שנתלשו משגרת חייהם לחגוג את הרגע המאושר בחייה של יולי.

 

השבת מתחילה כהרגלה, שיחות על אה ועל דה,

סעודת שבת, משחקים ואווירה קלילה ורגועה. 

כאשר באחד המשחקים, השיחה מתחילה להתגלגל לתקופת הילדות. 

הזכרונות קופצים, בדיחות עולות והסיפורים מתעופפים. 

ואז זה קורה. 

 

אני לא זוכרת איך בדיוק השיחה הזו מתחילה,

אני רק זוכרת את רלי אומרת "אצלנו? אצלנו בחיים לא היה חרם" 

הצחוק שמתפרץ לי וליולי מהפה משתיק את כולן. 

הן מסתכלות עלינו ואני אומרת:

"לפעמים אני תוהה לעצמי אולי היה עדיף שיתרחש פה חרם.

אז אולי דברים היו מבעבעים מעל פני השטח. מורות והורים היו שמים לב. 

אצלנו? אצלנו התרחשו דברים הרבה יותר גרועים מחרם." 

 

כמו קדרה רותחת שביעבעה שנים על אש קטנה. 

מתחילה שיחה שאת עוצמתה אני לא יכולה לתאר במילים.

שיחה על דברים קשים מאוד שהוכחשו, הוסתרו וטואטאו מתחת לשטיח.

אבל למרות הקושי, מתנהלת ברוגע, בחום, בהכלה ובאהבה עצומה. 

מכל עבר עולות התוודויות וסיפורים כנים של בנות.

כאב, צער וקלקולים שמלווים עד היום. 

רלי ודידי מי שהיו בין החבורה "הפוגעת", 

מתחילות להבין מה הן וחברותיהן עוללו בילדותן. 

 

בשלב מסויים, גם אני מצטרפת וחושפת דברים שלא העזתי לדבר עליהם.

בטח לא בפני הבנות האלה: שלעולם לא יחזירו לי את העבר בחזרה. 

שמעולם לא יבינו מה הייתי צריכה, כדי למצוא בעצמי שמץ של טוב. 

שלא ידעו מה זה לקום בבוקר ולהרגיש הכי מכוערת בעולם- מבפנים ומבחוץ. 

שלא יודעות כמה דמעות הזלתי לכרית בדממת הלילה. 

שלא חשבו לרגע, שהן מחקו את טוקסי ורמסו אותה. 

שלא מבינות כמה נזקים, אני גוררת אחרי עד היום כאדם בוגר,

כמה מגננות.. כמה מחסומים.. כמה שתיקות…

 

אז כן, הן לא יבינו. אבל משהו בשיחה הזו שונה כל כך. 

הוא מבהיר, הוא מנקה, הוא נותן לי מקום. 

וכשאחת הבנות אומרת את המשפט הבא, אני חוטפת בום:

"כל כך רציתי להשתלב. ומצאתי את עצמי נזרקת לשולים. 

מסתובבת עם בנות מוזרות. יושבת בערבי שבת ועושה שטויות מזעזעות. 

כל זה רק כי רציתי יחס, רציתי להיות חלק."

פתאום אני רואה עוד התמודדות, של ילדה שגדלה יחד איתי

ומרוב שהייתי עסוקה בלהלחם על עצמי, בכלל לא ראיתי את הסבל שלה.

 

אחר כך בהמשך השיחה היא פונה אלי.

"טוקסי, את עברת דברים אחרים ממני, חווית חוויות אחרות

ואולי אנחנו אנשים שונים ומה שאגיד עכשיו לא קשור. 

אבל אני מרגישה שאת מדברת, מתוך כעס ואת צריכה להבין,

כמו שאני הבנתי כבר מזמן, שכשאת כועסת, את פוגעת בעצמך..

הן את החיים שלהן חיות בטוב ושמחה. הכעס פוגע בך. תלמדי לשחרר"

מכל עבר עולות התגובות של החברות:

"אנחנו לא מרגישות כעס, אנחנו מרגישות כאב אמיתי. אין שם בכלל כעס"

אני יושבת שם ורוצה להגיד להם שאני מרגישה הכל. 

שיש כעס ויש כאב וזה שטוקסי גדלה, לא אומר שאין בה את הילדה הכואבת.

שיש חוויות חיים שאומנם מעצבות והופכות לאדם רגיש ואכפתי,

אבל גם שורטות שריטות עמוקות ושורפות עם כל נגיעה. 

 

הנציגות מהצד "הנפגע", חושפות דברים מדהימים

והנציגות מהצד "הפוגע" יושבות ופעם ראשונה בחיים מקשיבות ומכילות בלי להתגונן. 

והכנות רק הולכת וגדלה: שוש מספרת על התאונה, השיקום, הבדידות והפחד.

ורלי מספרת על האובדן הגדול והמוות שהתרחש בחייה לאחרונה.

כולן חשופות עד הפנים שלהן.  

יש שם קסם שנמשך ונמשך לתוך הלילה

וכשהוא מסתיים, רלי נושמת עמוק ואומרת 

"מרגיש לי שעברתי את יום כיפור רק עכשיו. 

כאילו אני יכולה לנשום נשימות הקלה ממקום אחר, שקט יותר."

 

אחר כך, בשקט של הלילה, שוש שואלת אותי בשקט:

"טוקס סלחת לי אי פעם?

ואני עונה לה: "לשוש הילדה, לא קל לי לסלוח, אולי גם זה יבוא.

אבל היא אדם אחר שכיום אני לא מכירה. 

אותך, את שוש של היום אני אוהבת מאוד והיא חברה שאני מעריכה

ואין בי שום כעס כלפיה." 

 


 

סבתא שלי, שהיא כמו אמא שלי וגידלה אותי במקביל לאמא, 

במצב ממש ממש לא טוב. 

יש בי דאגה עצומה אליה ובמקביל עומס עצום שנפל עלי עם מצבה

(הרבה ממשק הבית, במקביל ללימודים והעבודה החדשה)

ואני מאוד רוצה לכתוב על כל זה אבל המילים לא יוצאות.

מחר היא עוברת ניתוח גדול ורציתי לכתוב את זה, למרות המגילה למעלה. 

אני דואגת לה כמו דאגה לאמא (להבדיל,שתהיה בריאה),

כי הקשר שלי אתה די מקביל וזה משהו שאנשים לא מבינים-

כי לרוב האנשים סבתא שלהם, היא רק סבתא… 

 

*אחד השירים שהכי דיברו אלי לאחרונה ומלווים אותי בתקופה הזו המון. 

תרגום וביצוע אדיר לשיר של לאונרד כהן.

עובדות לא חשובות ;)

"באמת היה חודש מיוחד אני חושב לעצמי. בעוד כמה שעות אעמוד בתפילת כל נדרי 

ואשחרר באחת את כל מה שהיה, אתיר את כל הנדרים שקשרתי בהם נפשי 

אנתק עצמי מכל החבלים המחוספסים המסבכים.

ובין טבילה לטבילה שוב אני עובר במעי אמו."

(מיכאל שיינפלד, "מים שאין להם סוף)


בערב יום כיפור, אני חוגגת 26 שנים ליום בו נולדתי.

השנה החלטתי לנסות לצאת מבאסת היומולדת

הקבועה שאני רגילה לה (כן, כן פרצי בכי וערימות של טישו),

ולנסות לאמץ רעיון חמוד שראיתי בפייסבוק:

לכתוב לכם קוראי הבלוג שלי 26 עובדות (לא חשובות לכם)

על חיי שלא ידעתם (או שכן אבל תזרמו).

נצא לדרך 🙂

 

1. כשאמא שלי היתה בהריון איתי, זיהו בלב שלי בעיה חמורה והוחלט על ניתוח עוברי בזמן ההריון. בסופו של דבר, בנס גדול, לא התקיים הניתוח למורת רוחם של הרופאים, ואני נולדתי עם רשרוש קל בלב ותו לא.

 

2. כשנולדתי קראו לי בשני שמות. השם הראשון לזכר סבתא רבא שלי והשם השני כתוספת.

שמונה שעות אח"כ, בגלל רצף סיפורים מוזרים, החליפו לי בין השם הראשון לשני בו אני נקראת עד היום.*בשם השני אגב, אני לא משתמשת מלבד פעם בחודש.

 

3. אני בת אחרי שישה בנים (ואחות מתחתי). כשאחי הבכור בן 42.

 

4. אחד הדברים שלא רציתי בהם היה שאבא שלי ימצא את הבלוג הזה. לפני שבוע הדבר התממש בטעות, וגיליתי שהדברים פחות מפחידים לאחר מעשה, כשהבנתי שהוא לא נכנס לכאן ומכבד. (ואולי עוד ארחיב על כך)

 

5. אני אוהבת קפה נמס של עלית ופחות את הקפה גרגירים והכי שונאת שמוסיפים שוקולית לקפה 😉

 

6. אני דודה ל24(טפו חמסה, חמסה)זאטוטים (שחלקם כבר מזמן לא זאטוטים, הגדולה בת 17 וחצי)

 

7.הדבר האהוב עלי זה שיחות נפש של שעות. לא צריכה יותר מזה ורק מחפשת אנשים שרוצים לדבר.

 

8. אני חושבת שאני טובה בלקרוא אנשים ולהבין בהם דברים שנראים לאחרים לא ברורים.

ואני יודעת להכיל אחרים במקומות שאחרים לא מכילים אותם אבל פחות את עצמי.

 

9. בתחילת הבלוג עוד היו לי טעויות באותיות אית"ן,

שמשומה למרות שידעתי שהן טעויות התעקשתי להמשיך עם זה.

 

10. בפתק מהילדות שמצאתי לפני שנה, על מה אהיה כשאהיה בת 25 היה כתוב:

"בגיל 25 אהיה נשואה+ 3, אשת היי טק וכלב. לא ברור על מה הייתי כשהפתק נכתב 😉

 

11. ואם כבר בזה עסקינן, מעולם לא עישנתי או השתכרתי ואפילו לא קירבתי סיגריה לפה שלי.

 

12. כשהייתי בת 5 הגננת קראה לאמא שלי בדחיפות וביקשה ממנה לרשום אותי לחוג ציור.

אני עזבתי את החוג בבכי אחרי השיעור הראשון, ומאז מעולם לא למדתי ציור בצורה מסודרת.

(מה שאני מקווה שישתנה השנה בעז"ה)

 

13. לא הרבה אנשים נכנסים לי ללב, אבל מי שנכנס כנראה שלא יצא משם לעולם

גם אם הוא חושב שכבר מזמן זה קרה. אלה אגב האנשים שגם הכי יכולים לפגוע בי.

 

14. כשהייתי קטנה חברות שלי עשו מסיבת הפתעה לחברה שנולדה יום אחרי. 

במהלך המסיבה הן נזכרו שגם לי הייתה יומולדת וניסו לארגן אחת מהר. כשהגעתי הביתה 

חיכה לי שלט שהיה כתוב בו "חשבת ששכחנו אותך?" ומלא בלונים שחורים בסלון. 

 

15. את רוב 4 שנותי הראשונות ההורים שלי תיעדו במצלמת ווידאו.

כך שבבית יש לי 3 מגירות עם קלטות ווידאו מתועדות מהחיים.

 

16. לישרא הגעתי בטעות, אבל מאז הספקתי: להסתיר את כל תחילת הבלוג שלי,

לפתוח בו עוד שני בלוגים שלא פעילים כי אין על האחד הזה,

לדבר שיחות עמוקות עם למעלה מ30 בלוגרים/יות ולהפגש עם אחד.

 

17. הספר האהוב עלי הוא שני ירחים- כי בעיני הוא די משקף את החיים שלנו:

מעוור את האדם לדברים שרשומים לו מול העיניים ובגלל העלילה הוא מעדיף להתעלם מהם.

בקריאה שניה אי אפשר שלא להתעלם.

 

18. אני שונאת דגדוגים, זה מכאיב לי ואני בנאדם שמשומה נראה לאנשים לגיטימי לבוא ולדגדג אותו. במשפחה שלי זה השעשוע כדי לעצבן אותי.

 

19. כששואלים אותי מה העדה שלי אני מתבלבלת- רבע טורקיה, רבע הונגריה, רבע פולניה

רבע אוקראינית, כשאיפשהו בסוף הכל מגיע לצרפת. והשבוע בכלל שאלו אותי אם אני תימניה.

 

20. בחיים לא טעמתי את האוכל של אמא שלי. סבתא שלי היא האישה המבשלת אצלנו בבית.

 

21. בגלל שאני מציירת, אנשים תמיד מבקשים ממני לאפר אותם,

אבל האמת היא שאין לי מושג איך עושים את זה ותעיד על כך החברה היחידה שהתנסתה.

 

22. כשאני מגיעה לארומה, הם אף פעם לא יודעים לאיית את השם שלי- אז אני אומרת שקוראים לי טל. 

 

23. שני הסבים שלי נפטרו בסביבות היומולדת שלי. אחד שלושה ימים אחרי שנולדתי ואחד ביום כיפור לפני שלוש שנים. עוד סיבה שיומולדת זו "סיבה למסיבה" אצלי

 

24. אני תמיד קודם כותבת את הפוסטים ואז מצמידה ציטוט, כשלרוב (לא תמיד), זה מספרים שקראתי או קוראת באותו זמן. (תשובה לשאלת הרבה מאוד בלוגרים)

 

25. לפעמים אני מרגישה כאילו הגיל המנטלי שלי הוא שנתיים פחות ולפעמים אני מרגישה זקנה שנולדה הרבה אחרי תקופתה. אני שונאת מסיבות והמוניות ומעדיפה לשבת לשיחה טובה בבית ומצד שני חולה על סוכריות וסרטים מצויירים. 

 

26. אני שונאת ערים, חושבת שזה מוטציה לא טבעית והולכת בהן לאיבוד מכל הבחינות.

אוהבת מרחבים שקט וחופש נפשי.

 

זהו עד כאן העובדות לשנה זו ואולי זה יהפך למסורת.

ואיחולים לשנה הבאה, שבעז"ה אמצא את המקום שלי מכל הבחינות: זוגיות, לימודים עבודה

ובכלל התקדמות בדרך שלי… לא אפחד לעשות צעדים, אדע לדבר את עצמי,

אמצא עוד חברים מקסימים כמו שמצאתי השנה ובעיקר אקשיב תמיד ללב שלי.

שתהיה גמר חתימה טובה לכולם

ומעבר לזה, סליחה אמיתית וכנה מכל אחד ואחת מכם. 

ואנצל את ההזדמנות להגיד, שאם יש פה מישהו שנפגע ממני בפן האישי

אשמח לשמוע על זה. 

קופסא ושמה מוח

"תגיד לי דבר אחרון. כל זה אמיתי? או שזה קורה רק בתוך הראש שלי?

ברור שזה קורה בתוך הראש שלך, הארי, אבל למה תגיד לי, זה אומר שזה לא אמיתי?"

(ג'י קי רולינג, "הארי פוטר ואוצרות המוות)

 

בתוך חדר, מלא ניירות 

יושבים אנשים קטנים ושמם מחשבות, אשר כל היום ביניהם הולכים מכות. 

בתוך החלל אין איש יודע כלל מי גרם לפגם, שלאותו פוגרום גרם, 

אבל ידוע בין כל המי ומי, שאם אין את מי להאשים,

זורקים הכל על "אני" ו"עצמי". זוג צמד חמד, "כאפות"שכאלה:

מתכפכפים מכאן ומשם וזה לא נמאס לעולם. 

יושבים הם השניים תחת שולחן עמוס שבעתיים, מקבלים פקודות סופגים האשמות. 

וגם בלי כל זה, יש להם על הראש מספיק דאגות. 

הרי, אני כל הזמן שומע: "אני לא טוב, אני לא רגוע, אני צריך לעשות ככה וככה" 

ועצמי שומע:"אני לא מרוצה מעצמי, איך נתתי לעצמי" ועוד ועוד

בימים ש"דאגה" נכנסת לחדר, הכל כבר ממש הופך חסר סדר. 

הקירות רועדים והקלסרים נופלים ואני ועצמי כבר בכלל יוצאים מהכלים. 

הם לא יודעים איך וכיצד לתכנן מהלכים, והצבעים סביבם נראים פתאום שחורים ואפורים

והקור חודר כאילו סביבם דולקים מזגנים. 

ככה מתנהל לו החדר בתוך אנדרלמוסיה שלמה, שהפכה לשגרה.

בין, אני לעצמי, בין דאגה ובין פחד, שכחו האנשים שיש גם קצת נחת. 

שכחו לחבק את עצמי ולומר מילה טובה לאני. 

להבין שלא הכל באשמתם ולא תמיד הכל באחריותם. 

רק אולי כשתגיע הבנה, היא תוכל להכניס קצת רוגע לשגרה

ולסדר קצת את כל המהומה ועד אז ינסו ללמוד קצת מהם ביטחון ואמונה.


הדאגות והפחדים חוגגים לאחרונה.

הלוואי והייתי מצליחה להבין שכמעט 100% מהדאגות והפחדים שלי 

הם תסריטים שהראש שלי יוצר. אבל במקום זה אני עסוקה בלהאשים ולמצוא בעיות בתוכי. 

לאחרונה רואים את זה יותר האנשים סביבי ואני מקבלת על זה הערות והארות. 

אבל אני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה… 

גם בקשר לאנשים, אני מרגישה שאני לא רצויה או מוזרה.

כאילו לא מצליחה לבטא את "האני הפנימי" שלי כלפי חוץ טוב

וככה מרחיקה את עצמי. אבל כשהראש נכס למחשבות 

זה כמו לנסות לנתק מגנט בעל עוצמה חזקה. 

הלוואי והיו לוקחים ממני את כל זה. 

כי באמת שאין לי על מה לדאוג, אבל אני תמיד אמצא על מה.

וגם אם יש, איך מישהו אמר לי "לדאוג לא עוזר לכלום אף פעם" 

וזה חונק וחוסם לי כל אופציה לעוף על החיים ומרגיש כמו סלע על הלב. 

הלוואי הייתי פשוט שמחה. בצורה הכי פשוטה של המושג הזה. 

דרכים

זה הקיר אצלי בחדר (וסלחו לי על איכות התמונה). 

המשפט שם כבר שנים ואת הציורים החלטתי לתלות השבוע. 

אז שוב אני כאן, בבלוג, כותבת לפני יציאה לעוד דרך חדשה.

הפעם אחרי התקפת צחוק שהרבה מאוד זמן לא הייתה לי כמוה-

מה שאומר שתפסתם אותי במצברוח טוב. 

שנה נסגרת, שנה נפתחת ואצלי בשנים האחרונות,

כל שנה מספרת סיפור אחר לחלוטין, מהסיפור שבא לפניו. 

אין רצף ואין אחידות, אין חזרה ואין עקביות. 

אני נכנסת לשנה במטרה ללכת בשביל מסויים,

ומגלה את עצמי מתהלכת במליון שבילים שונים ומשונים. 

מישהו שפגש אותי בשיחה לפני ארבע שנים,

אמר לי לא מזמן, שכמעט אי אפשר לזהות

את האדם שישב מולו לפני ארבע שנים ושאני אדם אחר לחלוטין.

כי כן, עם השבילים משתנה גם אני. 

ושוב ביום ראשון מתחילה לה דרך, 

עבודה חדשה, לימודים חדשים, מטרה חדשה. 

הלימודים אני מקווה יחזירו אותי קצת הביתה, מכל כך הרבה בחינות:

למקורות, לדברים ששאפתי אליהם, לדברים ששכחתי מהם

ובעיקר, לבני אדם ולא רק חפצים דוממים. 

והעבודה, העבודה היא לא צפויה והתגלגלה לי לידיים ב"ה, בדרך לא דרך. 

משהו שיש בו מן המוכר, אבל בעיקר ריח של משהו חדש לחלוטין: 

מפחיד, מלחיץ אבל גם מסקרן. 

יש בי גם החלטה, שאם המקום הנוכחי לא יהיה נכון לי, 

לדעת לומר לעצמי שמותר גם ללכת, לאתמיד צריך להלחם, יכול להיות גם שביל אחר. 

שוב דרך, שוב אני

נראה שכלום לא השתנה 

אבל בעצם כל כך הרבה קרה.