פגשתי את עצמי של אז על ספספל בקרן רחוב. היה זה זמן ערבית, וכולם חזרו בשביל מבי"כ. היא זאת אומרת אני, ישבה שם עם דמעות אחרי עוד דייט לא מוצלח במיוחד. ואני של עכשיו התיישבתי בשקט ליד ההיא של אז. תהייתי אם לספר, או מה לומר. איך לתאר לה את העתיד הזה שהיא עתידה לעבור. הרי כולו מלא שמחה ואור ומהפכות אין ספור... איך חייה ישתנו ברגעי רגעים. משברים לשלמים, שמתנפצים ומתחברים. הוא מלא בלוני שהולך להאיר לה את הימים לספר לה כמה היא יפה, מבחוץ ומבפנים. ובילד בלונדיני מתוק וחייכן, שכמו יקרוץ וילחש שהוא בא מאי שם, לספר לה סוד ישן נושן. ותהיתי אם לספר, על הקשיים. הרי מבחוץ הם נראים לכולם כל כך מפחידים. האם לספר על צפורניים כסוסות מרוב דאגות? מגפה שמשתוללת? על החמות, הלידה, הניתוח ועל הברית? על האשפוזים, החורים בלב האלרגיות והתאונה? על הגוף שלך שלא מוכן להתאושש, גם אחרי שנה ועל האשפוז הפתאומי שקרה לך ממש לאחרונה? ואולי בעצם להציג לה הכל באור אחר? שיהיו עוד נסיונות. אבל הנסיון שההיא של אז, עוברת עכשיו הוא הקשה מכולם, כי לעבור נסיון לבד זה הכי קשה בעולם. וכשלוני יגיע וגם בלונדי, תהיה משפחה ואז הכל יראה פתאום בקטנה. כל עצב יביא איתו שמחה. עם חיבוק ונישוק של פעוט מתוק.. צעדים ראשונים, שומנים שלא משמינים. פסגת האושר. בעצם. רגע לפני שהפה נפתח, אני נזכרת. ההיא של אז שנאה דיבורים, על עתיד וורוד מלא פרחים. היא ידעה שלוני יגיע גם אם לא ידעה את שמו. אבל הקושי היה אז כבד מנשוא.. הבדידות הכאב.. הכל התערבב לכן אני שותקת מתקרבת ומחבקת. קמה והולכת בדיוק אז כשהאחרון יוצא מבית כנסת...
שגרה ברוכה.
לוני במשחק כדורסל ופיסטוק ישן כאן לידי. פעם ראשונה מזה ארבעה חודשים כמעט, שיש לי קצת שקט לכתוב. תקופה ארוכה לא יצאנו מהבית. פחדנו להכנס לבידוד ולפספס ביקורות חשובות בבי"ח. לוני עבד מכאן ואני הייתי עם פיסטוק. רק כשהביקורות התחילו להתרווח מעט, התחלנו לצאת ולראות את עולם הקורונה.
אני לא אדם שמאמין בעין הרע. כלומר אני מאמינה שקיים דבר כזה. אבל מי שמתעסק בו זה קורה לו "מי שמאמין בעין הרע יש לו עין הרע" אחרי כל הסיפורים של התקופה האחרונה אנשים מטפטפים מכל כיוון שזה מה שקרה לי והמפתיע הוא שאמא שלי אכן מאמינה שזה הסיפור. אין לדעת… אני רק מקווה שאין אדם בעולם שכ"כ כועס עלי ומרגיש צורך לדבר עלי רע. ואם כן, הלוואי הייתי יודעת מזה ויכולה לקבל את ההזדמנות ולבקש סליחה/ לברר את העניינים.
מפה לשם, פיסטוק כבר בן 4 חודשים. גדל לאט לאט. או יותר נכון מהר מהר. בטיפת חלב כבר אמרו לנו שהוא בקצב התפתחות של גיל חצי שנה לפחות. הוא ירש את הפרצוף שלי ואת הגוף של אבא שלו. הוא אחוזון 98 במשקל 8.900 ובגובה 69 ס"מ. אני קטנטונת בגובה- 158 וכבר בקושי יכולה לסחוב אותו. כל יום אני מסיימת עם כאבים עזים בניתוח ובשרירים. כבר שתי שיניים בחוץ, מתהפך וההזיה הכי גדולה, הוא נעמד כשתופס לי את הידיים. נעמד ומתיישבת כששרים לו "עוגה עוגה" צילמתי אלפי סרטונים, רק כדי שבעתיד לא אחשוב שהזיתי. וכולו גוש מתיקות ושומן. אני אוהבת אותו וזה מפתיע אותי כל יום מחדש.
ף השגרה נעימה רוב הזמן. אני משחקת איתו ונהנת מכל רגע איתו וזה שלוני בבית יחד איתנו (גם אם עובד) משרה אווירה של נחת וביטחון. פיסטוק עדיין לא תמיד מרגיש הכי טוב והתחלת החיים שלו לא פשוטה. רוב הזמן וזה באופן מפתיע של ממש, אני שמחה ומאושרת. מלאת נחת ורוגע אמיתיים ועמוקים. ויש רגעים בודדים שהתקופה הקשה שעברנו נוחתת עלי ואני נכנסת לדכדוך ועצב קלים.. אבל אני נותנת לעצמי את המקום להיות שם ולהרגיש. אף אדם לא יכול לעבור את מה שעברתי ולהשאר שפוי. כמעט למות בעצמך וכמעט לאבד את הילד שלך 3 פעמים תוך פחות מחודש, כל זה כשאת אחרי ניתוח זה טירוף לכשעצמו. אז אני חושבת שדווקא אני מתנהלת מצויין יחסית למצב. אמא של לוני שמתייחסת אלי נורא כבר שנה (ואם כל אמא בעולם הייתה שומעת שמתנהגים לבת שלה ככה היא לא הייתה ישנה אף לילה בשקט) לא עוזרת לנפש שלי להשתקם וזה בלשון המעטה. אבל המזל שלי הוא שיש לי את לוני. קיר איתן ויציב ואני אוהבת אותו מאוד.
הגוף שלי עוד לא החלים מהלידה. יש כאבים בניתוח (לפעמים חזקים ממש), ברחם, בגב ובשרירים. ואני מקווה שזה יעבור לפני שאחזור לעבודה. אני באמת חושבת, שלאישה שעברה קיסרי, צריך לתת חופשת לידה ארוכה יותר. הרי הרופאים עצמם מצהירים לכל כיוון שהחלמה מקיסרי אורכת לפחות חצי שנה אם לא יותר. נו שויין… לכו תבינו.
בקרוב אחזור לעבודה ופיסטוק ילך למעון וכבר הודיעו לי שהתפקיד שלי הולך להשתנות והמשרה גדלה ל100%. כשדיברתי עם המנהלת והסברתי לה שהוכשרתי לתחום אחר, היא אמרה בתגובה: "אני סומכת עלייך בעיניים עצומות ויודעת שתצליחי" אז אני בלחץ ומקווה שתהיה חזרה רגועה ושקטה ושאעמוד בציפיות ובכלל שאצליח פיזית לתפקד.
כשהיינו עם פיסטוק אצל אחד הרופאים הוא אמר לו דבר מעניין: "אתה לא רואה אותי? אתה לא מבין מה אני? אתה רואה כל היום אנשים עם מסכות רק. אין הבעות פנים? אין פרצופים?" והמשפט הזה מלווה אותי כל יום מאז.. יש לי ילד קורונה.. ומעניין מה יהיו ההשלכות העתידיות של זה עליו. וזהו אסיים כאן. זה גיבוב של מלא דברים בבלאגן מוחלט אבל נחמד לי לקפוץ לכאן מפעם לפעם. אתם הבית שלי והמקום החם להניח את הראש כשקצת קשה… לוני מכיר את הבית הזה, אבל לא קורא בו. הוא יודע שבשביל הבריאות שלי, אני צריכה את המקום השקט הזה… פעם ממש הייתי בלחץ מהאנונימיות. כיום אני אנונימית רק כדי לשמור על כתיבה נקייה וחופשית שאין שני לה…
נשימות
אני שוכבת במיטה והגוף הקטן שלך עלי. נושם נשימות קטנות ועדינות
ולרגע זה מרגיש כאילו אתה שוב בתוכי.
אני נושמת אותך עמוק
ונותנת לעצמי לעכל את החודש וחצי האחרונים..
אם בכלל אפשרי לעכל אותם.
רגע אחד שנינו תלויים בסכנת חיים
וברגעים אח"כ אתה זה שנאחז בין החיים למוות.
רק אז אחרי כל השנים המילים של אמא מתחדדות לי. אז כשאמרתי לה שהיא לא מבינה כמה כואב לי.
"להיות מהצד ולראות שכואב לילדים שלך, בלי יכולת לעזור להם זה הכאב הכי גדול שיש"
ואכן לא משנה שאני אחרי ניתוח ולידה קשה.
אני רק כוססת ציפורניים שתחלים.
והכאב… אוי לכאב.
אנחנו בבית סופסוף.
אתה גדל ומתחזק.
ומידי פעם אנחנו בביקורות.
על הלב שלך שמרשרש לו
על הדם שלך שמשהו קורה בו
ועל האלרגיה לחלבון חלב שצצה לה.
אבל אנחנו בבית.
אני לוני ואתה.
שבת ראשונה יחד לא בבית חולים.
אני לומדת להכיר אותך והלב מתמלא.
"ילד רגיש נולד לך" אמרה לי מישהי יקרה והוסיפה:
"אני מרגישה כל כך קרובה אלייך,
אז אני מרשה לעצמי לומר.
הנחיתה לעולם הזה היא כמו לנחות מהחלל.
לכל תינוק. ובטח לתינוקות שהגיעו בטלטלה מוחלטת,
החוויה לא פשוטה.
תני לו חיבוק שלא נגמר. אם אפשר עור לעור. לא חיבוק של פינוק אלא חיבוק שהוא תרופה מצילת חיים"
ואני מחבקת אותך.
כמה אני מחבקת.
לא מאמינה שאתה חי.
איך לוני אומר לי?
כשאני רואה תמונות מהברית פורצת בבכי, ושולחת אותו בפעם האלף לבדוק שאתה נושם.
"את בפוסט טראומה."
כל דימום קטן מכניס אותי להיסטריה.
כל טלפון מבי"ח מקפיץ לי את הלב
כל חיסון זורק אותי לצרחות שלך בבי"ח.
אבל כשאתה עלי? כל דאגה מתפוגגת כלא הייתה.
"אתה ילד מרגיע" אומרים כולם.
וכמה שהם צודקים.
אני אוהבת את החיוכים הנדירים שלך שצצה בהם פה ושם גומה.
אני אוהבת את העיניים הגדולות שלך שלא ברור אם הן חומות או ירוקות.
אני אוהבת את הגרגורים שלך.
לעשות לך אמבטיות.
להחליף לך חיתול
הפליטות שלך.
הכל.
העיקר שאתה חי
ובע"ה תהיה גם תמיד בריא ושלם.
"ואיך את מרגישה?" שואלים כולם.
ואני עונה: רק עכשיו יש לי זמן להרגיש.
אז אני בעיקר נושמת.
אז הוכחתי למשרד הבריאות שהייתי בבית ולא צריכה בידוד.
והלילה התעוררתי לדמם בצואה של הקטן והופ, שוב אנחנו מאושפזים😭😭
ובגלל הקורונה מותר רק לאדם אחד להיות איתו. אז נשארתי אני. עשינו בדיקת קורונה ומחכים לתוצאות ןעד אז… אני בבידוד בבי"ח איתו.
אני מרגישה לבד. לא אכלתי כל היום ורק עכשיו לוני הצליח להכניס לי אוכל לבי"ח. חלשה ומיואשת… רק רוצה לישון ולקום לעולם בו יש לי ילד בריא, חופשת לידה ויכולת לישון לילה כשאני נושמת עמוק בלי חרדה שמשהו יקרה.
חוויות הם טראומות בזמן עבר.
אז…
מישהו החליט שלא מספיקות לי החוויות הטראומטיות לחודש האחרון ונחשו מה???
קיבלתי הודעה שעקב חקירה אפימידיולוגית אני צריכה להכנס לבידוד למשך שבועיים!!
הייתי בבית. בשעות האלה וגם אני וגם בעלי קיבלנו. מנסה לדבר עם משרד הבריאות ואו שמנתקים או שמנפנפים אותי. לא משנה כמה אני בןכה להם שאני עם תינוק בקושי בן 3 שבועות בבית ואין סיכוי שיצאתי לבלות באמצע הלילה…
רק אומרים שאם אפר בידוד אקנס ב5000 ש"ח.
אני צריכה רופאים לקטן והוא חייב להכנס איתי לבידוד.
לא יודעת כמה כוחות נפש אצליח למצוא עוד לזמן הקרוב אם ימשיכו החוויות האלה.
הנס היחיד והגדול מכולם, הוא שזכיתי בתינוק מקסים מקסים, שנותן לישון בלילה. רגוע ושקט… הוא באמת אוצר ולא נותן תחושה של ילד ראשון. שרק יהיה בריא.
והנה הפולניה הגיעה
*בעקבות הפוסט הקודם, מצרפת אזהרת קריאה לפוסט לא פשוט בכלל נוסף*
הלידה עברה. נשארנו בבי"ח זמן ארוך מהרגיל, כי ההתאוששות שלי מהניתוח התקדמה לאט מהצפוי. ביום האחרון ארזנו את התינוקי בסלקל ונסענו להורים שלי. מרוצים ושמחים.
הימים אח"כ היו מלאים בביקורות אצל רופאים ובתי חולים. לביקורת אחרי צהבת קלה שהשתחררנו איתה. ואני התחלתי להרגיש רע מאוד כי הסתובבתי יותר מדי ולא נתתי למקום הניתוח להתרפא. הפלא הגדול היה, שאני ציפיתי שאהיה אמא חרדתית.. שלא נותנת להחזיק אותו וקופצת מכל נשימה או שיעול. והפלא ופלא, הייתי הדבר הכי רגוע ושליו שיש. נתתי להחזיק אותו חופשי, לשחק איתו ולשמוח בו.
לאט לאט הברית התקרבה. כבר בחדר לידה, ביקשתי מאמא שלי שתתקשר למוהל מפורסם, שעשה אצלנו במשפחה עשרות בריתות וידעתי שהוא המוהל היחיד שאוכל לסמוך עליו בעת הזו. ואכן סגרנו איתו.
ערב לפני הברית, אני כבר הייתי כאובה מאוד. בקושי יכלתי להעמד. ישבתי עם התינוק על הידיים וסיפרתי לו מה הולך לקרות מחר. אמרו לי שכדאי להכין את התינוק ולדבר איתו על מה הוא הולך לעבור. ואני חשבתי שזה לא יזיק.. הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר.. שנשמור עליו ונטפל בו יפה אח"כ. שהוא בכלל לא ירגיש.
לברית הגעתי כאובה מאוד. מראש החלטנו על ברית מצומצמת לבני משפחה בלבד. מהשניה שנכנסתי לאולם, הלב שלי הרגיש כבד ולא רגוע. ישבתי בצד ולא התערבבתי עם המשפחה בכלל.
הברית הסתיימה, המוהל נתן הסברים והלך. אני לקחתי את התינוק וניסיתי להאכיל אותו. תינוק שאוכל כל דבר בשמחה וברצון, לא בוכה כמעט אם אין צורך, ניסה לאכול וכל שאיבה מצידו לוותה בצעקת בכי. הייתי בטוחה שזה בגלל הברית ושזה טבעי. בשלב מסויים הרגשתי שמשהו לא בסדר וניסיתי ללכת איתו לחדר צדדי. אמא שלי ביקשה לקחת אותו ואני לא הסכמתי לה בשום פנים ואופן. בעלי הגיע ולקח אותו לאמא שלו ואני הרגשתי שמשהו רע קורה והלכתי לבכות לשתי החברות היחידות שהזמנתי.
אחרי כמה דקות אמא שלו מחזירה לי אותו…. מאז הכל זכור לי כמו סרט איטי, אבל בהילוך מהיר. אני רואה את כל השמיכה שלו דם. צעקתי לה שהוא מדמם. חטפתי אותו וכדי לא להקפיץ את כל האורחים, רצתי לאבא שלי שיבוא איתי הצידה.
באותו זמן, חמותי קראה לבת הדודה המיילדת וכשהיא ראתה את המצב אמרה שנטוס לבי"ח. אני שראיתי את החיתול, הבנתי שאם לא נזמין אמבולנס, התינוק עלול ללכת. טסתי איתו החוצה וצעקתי לאח שלי שצריך אמבולנס.
מישהו דחף לי את הטלפון עם המוהל ברקע שצעק לי, לא לזוז לפני שהדימום נעצר. ובנס גדול גיסתי, אחות בפגייה ידעה איך עושים את זה. האולם נמלא צעקות מכל הסוגים- צעקות תפעול יעילות וצעקות חרדה.
משם הטיסו אותנו בנט"ן במצב קשה-אנוש לבי"ח. כשאני רק אומרת להם לעשות הכל כדי שהילד יחייה. ב"ה, הגענו בדיוק בזמן לבי"ח. חיכו לנו שם כבר כולם והצליחו לעצור את הדימום סופית. ואז הוא פקח עיניים וכל הרופאים והפרמדיקים נעצרו ואמרו "מה זה התינוק החתיך הזה. איך הצליח לכם ככה?" והאורולוגית, אמרה "אתם יכולים לנשום. החלק המלחיץ מאחורינו"
מצאתי את עצמי מסתובבת בבי"ח פצועה נפשית ופיזית (מהניתוח) עם בגדים חגיגיים. ובוכה ללוני שאני אצטרך פסיכולוג. שנינו סהרוריים עם תינוק בן שמונה ימים, שכמעט הלך לנו פעמיים תוך שבוע.
למרות שהרגיעו אותי שהכל בסדר והגענו בזמן. שמה שקרה הוא לא באשמת המוהל, אלא משהו שקורה. אני נמלאתי חרדות. לא העזתי לפתוח לו את החיתול לבד או להלביש אותו. לא הסכמתי שאף אחד יקח אותו ממני אפילו לדקה. ובדקתי כל חמש דקות שהוא נושם ואין לו דם בשום מקום.
לוני הפנה את הכעס כלפי המוהל שהלך מהר מדי ולא חזר בעת המצוקה ורק רצה לדבר על הברית. אני לעומת זאת, רק רוצה להדחיק ולא להתעסק בזה יותר לעולם. הרגשתי כמו חיה פצועה. למזלי בבית חיכו לנו אחותי וגיסתי, שלאט לאט נתנו לי קצת להרגיש יותר טוב.
עכשיו אני יושבת בחדר, ליד התינוק המתוק שלי. ומודה על כל נשימה שיוצאת לו מהפה. הוא בריא, מתאושש ומתחזק. ואמא שלו, יודעת שהפולניה שהלכה בלידה, חזרה עכשיו להתנחל על ספת הסלון בלב שלה, בלי להודיע על כוונה קרובה ללכת…
סיפורי לידה.
הריון… הריון לא פשוט עבר על כוחותינו. הריון שהתחיל מדימומים בלתי פוסקים, המשיך לאולטרסאונד עם שק ריק לחלוטין (מה שהתברר כטעות) והמשיך לבחילות, לחץ דם גבוה ואשפוז במחלקת "הריון בסיכון גבוה" בחשד לרעלת הריון.
כל מי ששמע את סיפורי ההריון שלי, אמר שבטח תהיה לי לידה קלה. כי ככה זה בד"כ. אבל כמובן שאצלי הכל הולך הפוך…
בעקבות ההריון, תסמיני הרעלת וחשד לתינוק ענק. זומנתי לזירוז לידה. הכל התחיל כרגיל. ארזתי תיק, התמלאנו התרגשות ונסענו לנו לבי"ח. מיון יולדות- מוניטור, סטיק, בדיקת רופא. עד כאן הכל כרגיל חוץ מפריחה שמתחילה להופיע על הגוף שלי.
הגעתי עם פתיחה קלה, אז אוטומטית הכניסו אותי לחדר הכנה ללידה. שם קיבלתי פיטוצין בכמות נמוכה כדי לפתח לידה. ההתחלה הייתה מדהימה. צירים שמתפתחים יפה. כאב נסבל ופתיחה סבירה. בשלב הזה אני מנמנמת לי, מנסה לצבור רגעי שינה אחרונים.
באחת הפעמים אני מתעוררת לתוך גיהנום. כאבים חסרי שליטה על הגוף שלי. דבר שבדיעבד התחיל לרמז על המצוקה שהגוף שלי נמצא בה. אני לוחצת על לחצן המצוקה, הרופאה בודקת אותי- אין שום התקדמות. אז בהתחלה מתעלמים ממני. עד שכל מי שסביבי קולט שמשהו לא נורמלי קורה כאן ומעבירים אותי לחדר לידה. כשבדרך יש ירידת מים מהולה בדם. בחדר לידה מכניסים לי אפידורל. ואני מצפה לרוגע והשקט שכולם מבטיחים… אבל מה שקורה הוא בדיוק הפוך. אני יותר ויותר מאבדת שליטה ופשוט צורחת את נשמתי.
מכניסים לי מינון כפול של אפידורל ורק אז יש פתאום שקט ושלווה. אבל במקביל, אני מתחילה להרגיש רע מאוד. הכל מסתובב סביבי ואני ממש מחזיקה חזק כדי לא לאבד את המציאות.
בשלב מסויים, הרופאה נכנסת, בודקת אותי ומכריזה- פתיחה מלאה ומחיקה של 100%. אבל מה, התינוק מסרב לרדת לתעלה- מחכים שעה. מחכים שעתיים. עןשים כל דבר אפשרי כדי לקדם ושום דבר לא זז.
פתאום אני קולטת את המיילדת מסתכלת עלי ואומרת שאני נראית רע מאוד ומפה הכל משתנה בשניות- כל צוות חדר לידה מוזמן לחדר שלי, אני מתחילה לדמם בלי הפסקה ולפתח חום קל. תוך דקות, אני מובהלת לחדר ניתוח, לניתוח חירום.
אני שוכבת שם בעיקר מבולבלת ומפוחדת. מרגישה רע מאוד פיזית. ממש מחזיקה את עצמי לא לאבד הכרה. ואז התינוק יוצא והמיילדת שלא עזבה אותי לרגע גם בניתוח אומרת לי
"נס גדול קרה כאן. הגענו בדקה ה90. הייתה הפרדות שיליה. שניכם ניצלתם בנס. איזה ילד מתוק יצא לך. מזל טוב"
מפה אני כמעט ולא זוכרת. אני מקבלת טשטוש כי מרגישה רע מאוד פיזית. מתעוררת בסיום הניתוח ולא מפסיקה לבכות. מכאבים, מהלם מהכל ביחד.
ההתאוששות לא פשוטה.. לא נותנים לי לראות את התינוק עד ליום שלמחרת. הכל קשה, כואב ולא פשוט בכלל. ברמה שלהחזיק את התינוק לפעמים גובל בקושי וכאב אינסופי.
אבל התינוק כאילו יודע ומקשיב. כשכל התינוקות בתינוקיה צורחים, הוא שוכב מתבונן ומקשיב. הוא כמעט ולא בוכה אלא מציץ קלות ומבקש את מה שצריך. כולו רוגע ושלווה. ולאט לאט אני קולטת שהוא שלי… שלנו…
ושאני אמא. נראה לי שלעולם לא אבין.
הריון זה לא מחלה. אבל גם לא שיא הבריאות
בבוקר אני מתעוררת מוקדם כרגיל. אני חייבת לרוץ לעבודה ולפני הנסיעה, אני עוד צריכה להספיק להכין לעצמי אוכל למהלך היום. רגל אחת על הרצפה ובשנייה הבאה אני כבר ליד השירותים מקיאה. לוני מתעורר. עוזר לי לקום ומכין לי אוכל, בזמן שאני זורקת על עצמי את הבגדים הראשונים שהיד מוצאת ורצה לרכב.
הרבה דברים סיפרו לי על הריון. כמה זה מדהים, כמה את זורחת, בחילות בוקר שחולפות להן בתחילת השליש השני, על החשקים לאוכל ועוד ועוד. אבל אף אחד לא סיפר לי על האפשרות לדימומים, שמפילים לך את הלב לרצפה כל פעם מחדש.על כאבי השרירים שלא נותנים לך לישון בלילה ובקושי לתפקד במהלך היום. על הבחילות שנמשכות ונמשכות, גם הרבה אחרי שהשליש השני התחיל. על השפעת שאת חוטפת בלי יכולת לטפל, גם אחרי שלקחת חיסון. על חוסר התיאבון והבחילה מכל אוכל שאי פעם אהבת. ועל החולשה המטורפת שאת נמצאת בה…
לפני החתונה, כשעוד רק דמיינו עתיד משותף, עלה נושא הילדים. אני הייתי בדעה שצריך לחכות. לבנות לנו מערכת זוגית חזקה ויציבה, לפני שיכנס אליה אדם שידרוש את כל תשומת ליבנו. לוני מצידו חזר ואמר "בנושא ילדים, את היחידה שתחליט. עם כמה שאני רוצה, את זאת שסוחבת והגוף שלך הוא זה שמתמודד.רק תדעי שזו לא תמיד תוכנית כפי בקשתך ולפעמים לוקח זמן"
ואז עברנו את הסערות שעברנו. אף סערה לא תלויה בנו או בזוגיות שלנו. אבל הציבה אותנו במקומות שגם זוגות נשואים וותיקים לא היו בהם ולכל מקום שסובבתי את הראש, לוני היה לצידי.. גם במקומות שאחרים היו בורחים בהם. ההרגשה היא, שהוא כבר נצח לידי. גם הסביבה מתייחסת אלינו בהתאם.
בתוך כל זה, התחלתי לחשוב שוב על נושא הילדים. סביבי, חברה אחרי חברה נכנסה לקשיים. ופתאום הריון לא נראה כדבר ברור מאליו והרצון לילדים גדל. ב"ה, בנסיון הזה לא הייתי צריכה לעמוד. ההריון הגיע מהר, אבל הוא לא קל. אני מרגישה רוב הזמן כמו חצי בנאדם. מתפקדת על אדי דלק אחרונים. אני לא רוצה להשמע בכיינית, אז היחיד שמודע להכל זה לוני. אבל הסביבה רואה וביום ראשון המנהלת כבר שלחה אותי מהעבודה הביתה בשנייה שראתה אותי.
"הריון זו לא מחלה, תגידו תודה שנכנסתם להריון מהר ותהיו בשקט" כמה פעמים אמרו לי את המשפט הזה. כמה אני רוצה לצעוק ולהגיד שאני מאושרת ושמחה.. שגם ככה עברתי ייסורים עד שמצאתי את לוני, שאני יודעת מה זה ציפייה למשהו שרוצים.
אין מאושרת ממני שאני הולכת להיות אמא. אבל אני לא מרגישה טוב. וזה במילים עדינות. אם אני לא בעבודה, אני מפורקת במיטה. לפחות מצבי רוח רעים, דילגו עלי כתסמין הריון חח אבל הייתי משנה את המשפט ל:
הריון זו לא מחלה. אבל זה גם לא שיא הבריאות
שיר פרידה
"כריסטופר רובין ופו הדוב ישבו יחד על הגבעה.
"פו.." אמר כריסטופר רובין,
"גם אם ניפרד?אתה תבוא הנה לפעמים ו..תזכור?"
"ו..תזכור את מה?" שאל פו,
"תזכור שאפילו אם אנחנו לא ביחד- אני תמיד אהיה איתך.."
(פו הדב)
אמנם אולי עוד אמשיך לכתוב פה עד סוף החודש.
אבל הרגשתי שאת הסיכום צריכה לעשות כבר עכשיו..
אין לי הרבה מילים. אני חושבת שהתמונה מסכמת הכל כמעט.
כל כך סימבולי שבדיוק ביומולדת 4 לבלוג שלי הוא נסגר,
אבל אני אדם שמאמין, שלא סתם דברים נכנסים לנו לחיים או קורים.
הבלוג הזה לפני שנתיים אפשר לומר הציל אותי.
התגובות שלכם, התמיכה שלכם ובעיקר החיבוקים היו פה בתקופה פחות נעימה.
הכרתי פה אנשים לשיחה קצרה, לדיבורים ארוכים
אנשים שחלקם הפכו חברים לחיים וחלקם השאירו נקודה חמה.
אני מתקשה ממש ממש לעקוב אחרי המקומות שכולם עברו אליהם
ולכן ממש אשמח שבתגובה תשאירו לאן עברתם, או תעדכנו כשתחליטו
ואנסה ליצור "דף קשר" שיאחד את המקומות שאנשי ישרא עברו אליהם.
כי אם נהנתי לכתוב, הרבה יותר נהנתי מהקהילתיות ומהאנשים הכ"כ יקרים שפה.
הכרתי פה אנשים גדולים.
אני בינתיים עוברת לכתובת הזו:
או
https://tooxy879359994.wordpress.com/
אבל לא יודעת אם שם אתמקם סופית.
וכמובן ממשיכה להיות זמינה במייל: tooxy.4@gmail.com
"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"
תודה, תודה ושוב תודה
אתם יקרים לי מאוד.
tooxy
בין לבין
אוטוטו צריכה להכנס להתקלח ולרוץ להספיק את האוטובוס.
מצחיק, כי כבר כמה ימים אני רוצה לבוא לפה לכתוב ולא מוצאת את השקט והפנאי,
והנה עכשיו, אמצע הלילה של רוב האנשים, רגע לפני תחילת היום שלי,
אני מוצאת את הרגיעה הזו והשקט.
בלי דיבורים, בלי שאלות, בלי אנשים.
אני לא יכולה לתאר לכם כמה התגעגעתי לשקט מהסגנון הזה,
רגעים של חסד אמיתי.
יש עוד רגעים כאלה, הם אחרים, לא משתווים לרגעי השקט אבל מדהימים בדרכם.
אם זה הרגע שאני נכנסת לעבודה ומתקבלת בחיבוקים וקריאות:
"איזה כיף שהיום יום העבודה של טוקסי!!!! איך אני אוהבת שטוקסי עובדת,
את משרה עלי רוגע ושקט" וברקע עובדת אחרת צועקת
"איזה 'לכלוכים' טובים רצו עלייך אתמול בישיבת הנהלה"
זה סוג אהבה שלא זכיתי לה עד היום.
אם זה בלימודים, שאני מוצאת את עצמי בהם בצורה מדוייקת
בדרך שבה לא חוויתי לימודים בחיים.
השיעורים מעניינים אותי, אשכרה מעניינים.. לא קרה לי בחיים.
נוצר בסיס טוב של ביטחון שכיף לשחות בתוכו, דברים הולכים טוב.
אומנם התברר לי שחברתית לא בטוח שאמצא שם את מקומי,
אבל אני מוקפת שם אנשים טובים, שרק מנסים לחבק ולעזור.
מעבר לכל אלו יש רגעים של הבנות, אומנם פעמים כואבות אבל חשובות לא פחות.
כבר כמה ימים שהפלאפון שלי מתריע וזועק שהאחסון הולך ואוזל
ובין הנקיונות שלו, מצאתי שיחות ווטסאפ שחשבתי שאינן.
ביניהן שיחה אחת שקראתי הלילה.
שיחה שהבהירה לי, כמה השתנה בשנתיים האחרונות, כמה אני השתנתי.
כמה כאב אני אוגרת בתוכי וכמה פגיעות.
הכי הפתיעה אותי, כמות הכעס שהרגשתי.
והבנתי שאני לא נותנת לעצמי לכעוס, לא נותנת לעצמי להתפרק ולהגיד-
נפגעתי, אני פגועה, לא הגיע לי.
אומנם אלו דברים שכבר לא מעסיקים אותי ופחות ופחות במחשבות שלי,
עובדה שממש הופתעתי מהתגובה שלי לשיחה
אבל יש בהם מהות עמוקה שדורשת טיפול:
אם זה תחושת הנטישה, אם זה ההסתגרות, אם זה חוסר אמון,
אם זה צורת דיבור ועוד ועוד.
המון דברים שהתרחשו באותה שיחה וכיום אני פשוט לא מסוגלת להם,
בגלל מה שבא אח"כ וכנראה במקומות עמוקים ולא מודעים משפיע עד היום.
אבל בעיקר עורר בי את העובדה, שלרוב האנשים אני לא אהיה מסוגלת להגיד
פגעתם בי, בבקשה תזהרו ושימו לב..
אני חושבת שזה מקום שמצריך בירור מעמיק ויכול מאוד להועיל לי.
אומנם לא מרגישה שהמחשבות התגבשו לי נכון
אבל חייבת לעוף לדרכי.
מקווה שיהיה לכולכם יום שמח!
תנו חיבוק לעצמכם.
tooxy 