והנה הפולניה הגיעה

*בעקבות הפוסט הקודם, מצרפת אזהרת קריאה לפוסט לא פשוט בכלל נוסף*

הלידה עברה. נשארנו בבי"ח זמן ארוך מהרגיל, כי ההתאוששות שלי מהניתוח התקדמה לאט מהצפוי. ביום האחרון ארזנו את התינוקי בסלקל  ונסענו להורים שלי. מרוצים ושמחים.

הימים אח"כ היו מלאים בביקורות אצל רופאים ובתי חולים. לביקורת אחרי צהבת קלה שהשתחררנו איתה. ואני התחלתי להרגיש רע מאוד כי הסתובבתי יותר מדי ולא נתתי למקום הניתוח להתרפא. הפלא הגדול היה, שאני ציפיתי שאהיה אמא חרדתית.. שלא נותנת להחזיק אותו וקופצת מכל נשימה או שיעול. והפלא ופלא, הייתי הדבר הכי רגוע ושליו שיש. נתתי להחזיק אותו חופשי, לשחק איתו ולשמוח בו.

לאט לאט הברית התקרבה. כבר בחדר לידה, ביקשתי מאמא שלי שתתקשר למוהל מפורסם, שעשה אצלנו במשפחה עשרות בריתות וידעתי שהוא המוהל היחיד שאוכל לסמוך עליו בעת הזו. ואכן סגרנו איתו.

ערב לפני הברית, אני כבר הייתי כאובה מאוד. בקושי יכלתי להעמד. ישבתי עם התינוק על הידיים וסיפרתי לו מה הולך לקרות מחר. אמרו לי שכדאי להכין את התינוק ולדבר איתו על מה הוא הולך לעבור. ואני חשבתי שזה לא יזיק.. הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר.. שנשמור עליו ונטפל בו יפה אח"כ. שהוא בכלל לא ירגיש.

לברית הגעתי כאובה מאוד. מראש החלטנו על ברית מצומצמת לבני משפחה בלבד. מהשניה שנכנסתי לאולם, הלב שלי הרגיש כבד ולא רגוע. ישבתי בצד ולא התערבבתי עם המשפחה בכלל.

הברית הסתיימה, המוהל נתן הסברים והלך. אני לקחתי את התינוק וניסיתי להאכיל אותו. תינוק שאוכל כל דבר בשמחה וברצון, לא בוכה כמעט אם אין צורך, ניסה לאכול וכל שאיבה מצידו לוותה בצעקת בכי. הייתי בטוחה שזה בגלל הברית ושזה טבעי. בשלב מסויים הרגשתי שמשהו לא בסדר וניסיתי ללכת איתו לחדר צדדי. אמא שלי ביקשה לקחת אותו ואני לא הסכמתי לה בשום פנים ואופן. בעלי הגיע ולקח אותו לאמא שלו ואני הרגשתי שמשהו רע קורה והלכתי לבכות לשתי החברות היחידות שהזמנתי.

אחרי כמה דקות אמא שלו מחזירה לי אותו…. מאז הכל זכור לי כמו סרט איטי, אבל בהילוך מהיר. אני רואה את כל השמיכה שלו דם. צעקתי לה שהוא מדמם. חטפתי אותו וכדי לא להקפיץ את כל האורחים, רצתי לאבא שלי שיבוא איתי הצידה.

באותו זמן, חמותי קראה לבת הדודה המיילדת וכשהיא ראתה את המצב אמרה שנטוס לבי"ח. אני שראיתי את החיתול, הבנתי שאם לא נזמין אמבולנס, התינוק עלול ללכת. טסתי איתו החוצה וצעקתי לאח שלי שצריך אמבולנס.

מישהו דחף לי את הטלפון עם המוהל ברקע שצעק לי, לא לזוז לפני שהדימום נעצר. ובנס גדול גיסתי, אחות בפגייה ידעה איך עושים את זה. האולם נמלא צעקות מכל הסוגים- צעקות תפעול יעילות וצעקות חרדה.

משם הטיסו אותנו בנט"ן במצב קשה-אנוש לבי"ח. כשאני רק אומרת להם לעשות הכל כדי שהילד יחייה. ב"ה, הגענו בדיוק בזמן לבי"ח. חיכו לנו שם כבר כולם והצליחו לעצור את הדימום סופית. ואז הוא פקח עיניים וכל הרופאים והפרמדיקים נעצרו ואמרו "מה זה התינוק החתיך הזה. איך הצליח לכם ככה?" והאורולוגית, אמרה "אתם יכולים לנשום. החלק המלחיץ מאחורינו"

מצאתי את עצמי מסתובבת בבי"ח פצועה נפשית ופיזית (מהניתוח) עם בגדים חגיגיים. ובוכה ללוני שאני אצטרך פסיכולוג. שנינו סהרוריים עם תינוק בן שמונה ימים, שכמעט הלך לנו פעמיים תוך שבוע.

למרות שהרגיעו אותי שהכל בסדר והגענו בזמן. שמה שקרה הוא לא באשמת המוהל, אלא משהו שקורה. אני נמלאתי חרדות. לא העזתי לפתוח לו את החיתול לבד או להלביש אותו. לא הסכמתי שאף אחד יקח אותו ממני אפילו לדקה. ובדקתי כל חמש דקות שהוא נושם ואין לו דם בשום מקום.

לוני הפנה את הכעס כלפי המוהל שהלך מהר מדי ולא חזר בעת המצוקה ורק רצה לדבר על הברית. אני לעומת זאת, רק רוצה להדחיק ולא להתעסק בזה יותר לעולם. הרגשתי כמו חיה פצועה. למזלי בבית חיכו לנו אחותי וגיסתי, שלאט לאט נתנו לי קצת להרגיש יותר טוב.

עכשיו אני יושבת בחדר, ליד התינוק המתוק שלי. ומודה על כל נשימה שיוצאת לו מהפה. הוא בריא, מתאושש ומתחזק. ואמא שלו, יודעת שהפולניה שהלכה בלידה, חזרה עכשיו להתנחל על ספת הסלון בלב שלה,  בלי להודיע על כוונה קרובה ללכת…