יום אחד..

"חשבנו שיש לנו בעיות קשות כל כך.. איך יכלנו לדעת שאנחנו מאושרים?"

(מרגרט אטווד, "סיפורה של שפחה")

 

כשאני עוצמת עיניים אני מנותקת מהכל.

אני כמעט יכולה להרגיש את הדשא והרוח, לנשום את האוויר וריח הגשם.

אבל כשאני פותחת אותן, אני שוב על אוטובוס

באחת הנסיעות מפה או לשם, משם אולי לכאן. 

לפעמים אני כבר מתבלבלת בכיווניות.

זריחה נראית כשקיעה 

חשיכה יכולה לסמן גם את רגעי היום הראשונים

וכן הלאה.

קופצת אליהן, לביקורים מבית חולים אחד למשנהו. 

שומרת על הילדים

רגע אחד שמחה רגע שני עצב בסיבוביות בלתי פוסקת.

לימודים

עבודה

בישולים כביסות

בדידות

התרחקות

לאף אחד לא באמת אכפת. 

ולי מתחשק לבוא לכאן 

בתקווה שאוכל להניח אתה הראש על הכתף של מישהו,

לקבל חיבוק ולפרוץ בבכי שתקוע לי בגרון ומתחנן לצאת ולא להפסיק לבכות.  

אני רק צריכה….