עובדות לא חשובות ;)

"באמת היה חודש מיוחד אני חושב לעצמי. בעוד כמה שעות אעמוד בתפילת כל נדרי 

ואשחרר באחת את כל מה שהיה, אתיר את כל הנדרים שקשרתי בהם נפשי 

אנתק עצמי מכל החבלים המחוספסים המסבכים.

ובין טבילה לטבילה שוב אני עובר במעי אמו."

(מיכאל שיינפלד, "מים שאין להם סוף)


בערב יום כיפור, אני חוגגת 26 שנים ליום בו נולדתי.

השנה החלטתי לנסות לצאת מבאסת היומולדת

הקבועה שאני רגילה לה (כן, כן פרצי בכי וערימות של טישו),

ולנסות לאמץ רעיון חמוד שראיתי בפייסבוק:

לכתוב לכם קוראי הבלוג שלי 26 עובדות (לא חשובות לכם)

על חיי שלא ידעתם (או שכן אבל תזרמו).

נצא לדרך 🙂

 

1. כשאמא שלי היתה בהריון איתי, זיהו בלב שלי בעיה חמורה והוחלט על ניתוח עוברי בזמן ההריון. בסופו של דבר, בנס גדול, לא התקיים הניתוח למורת רוחם של הרופאים, ואני נולדתי עם רשרוש קל בלב ותו לא.

 

2. כשנולדתי קראו לי בשני שמות. השם הראשון לזכר סבתא רבא שלי והשם השני כתוספת.

שמונה שעות אח"כ, בגלל רצף סיפורים מוזרים, החליפו לי בין השם הראשון לשני בו אני נקראת עד היום.*בשם השני אגב, אני לא משתמשת מלבד פעם בחודש.

 

3. אני בת אחרי שישה בנים (ואחות מתחתי). כשאחי הבכור בן 42.

 

4. אחד הדברים שלא רציתי בהם היה שאבא שלי ימצא את הבלוג הזה. לפני שבוע הדבר התממש בטעות, וגיליתי שהדברים פחות מפחידים לאחר מעשה, כשהבנתי שהוא לא נכנס לכאן ומכבד. (ואולי עוד ארחיב על כך)

 

5. אני אוהבת קפה נמס של עלית ופחות את הקפה גרגירים והכי שונאת שמוסיפים שוקולית לקפה 😉

 

6. אני דודה ל24(טפו חמסה, חמסה)זאטוטים (שחלקם כבר מזמן לא זאטוטים, הגדולה בת 17 וחצי)

 

7.הדבר האהוב עלי זה שיחות נפש של שעות. לא צריכה יותר מזה ורק מחפשת אנשים שרוצים לדבר.

 

8. אני חושבת שאני טובה בלקרוא אנשים ולהבין בהם דברים שנראים לאחרים לא ברורים.

ואני יודעת להכיל אחרים במקומות שאחרים לא מכילים אותם אבל פחות את עצמי.

 

9. בתחילת הבלוג עוד היו לי טעויות באותיות אית"ן,

שמשומה למרות שידעתי שהן טעויות התעקשתי להמשיך עם זה.

 

10. בפתק מהילדות שמצאתי לפני שנה, על מה אהיה כשאהיה בת 25 היה כתוב:

"בגיל 25 אהיה נשואה+ 3, אשת היי טק וכלב. לא ברור על מה הייתי כשהפתק נכתב 😉

 

11. ואם כבר בזה עסקינן, מעולם לא עישנתי או השתכרתי ואפילו לא קירבתי סיגריה לפה שלי.

 

12. כשהייתי בת 5 הגננת קראה לאמא שלי בדחיפות וביקשה ממנה לרשום אותי לחוג ציור.

אני עזבתי את החוג בבכי אחרי השיעור הראשון, ומאז מעולם לא למדתי ציור בצורה מסודרת.

(מה שאני מקווה שישתנה השנה בעז"ה)

 

13. לא הרבה אנשים נכנסים לי ללב, אבל מי שנכנס כנראה שלא יצא משם לעולם

גם אם הוא חושב שכבר מזמן זה קרה. אלה אגב האנשים שגם הכי יכולים לפגוע בי.

 

14. כשהייתי קטנה חברות שלי עשו מסיבת הפתעה לחברה שנולדה יום אחרי. 

במהלך המסיבה הן נזכרו שגם לי הייתה יומולדת וניסו לארגן אחת מהר. כשהגעתי הביתה 

חיכה לי שלט שהיה כתוב בו "חשבת ששכחנו אותך?" ומלא בלונים שחורים בסלון. 

 

15. את רוב 4 שנותי הראשונות ההורים שלי תיעדו במצלמת ווידאו.

כך שבבית יש לי 3 מגירות עם קלטות ווידאו מתועדות מהחיים.

 

16. לישרא הגעתי בטעות, אבל מאז הספקתי: להסתיר את כל תחילת הבלוג שלי,

לפתוח בו עוד שני בלוגים שלא פעילים כי אין על האחד הזה,

לדבר שיחות עמוקות עם למעלה מ30 בלוגרים/יות ולהפגש עם אחד.

 

17. הספר האהוב עלי הוא שני ירחים- כי בעיני הוא די משקף את החיים שלנו:

מעוור את האדם לדברים שרשומים לו מול העיניים ובגלל העלילה הוא מעדיף להתעלם מהם.

בקריאה שניה אי אפשר שלא להתעלם.

 

18. אני שונאת דגדוגים, זה מכאיב לי ואני בנאדם שמשומה נראה לאנשים לגיטימי לבוא ולדגדג אותו. במשפחה שלי זה השעשוע כדי לעצבן אותי.

 

19. כששואלים אותי מה העדה שלי אני מתבלבלת- רבע טורקיה, רבע הונגריה, רבע פולניה

רבע אוקראינית, כשאיפשהו בסוף הכל מגיע לצרפת. והשבוע בכלל שאלו אותי אם אני תימניה.

 

20. בחיים לא טעמתי את האוכל של אמא שלי. סבתא שלי היא האישה המבשלת אצלנו בבית.

 

21. בגלל שאני מציירת, אנשים תמיד מבקשים ממני לאפר אותם,

אבל האמת היא שאין לי מושג איך עושים את זה ותעיד על כך החברה היחידה שהתנסתה.

 

22. כשאני מגיעה לארומה, הם אף פעם לא יודעים לאיית את השם שלי- אז אני אומרת שקוראים לי טל. 

 

23. שני הסבים שלי נפטרו בסביבות היומולדת שלי. אחד שלושה ימים אחרי שנולדתי ואחד ביום כיפור לפני שלוש שנים. עוד סיבה שיומולדת זו "סיבה למסיבה" אצלי

 

24. אני תמיד קודם כותבת את הפוסטים ואז מצמידה ציטוט, כשלרוב (לא תמיד), זה מספרים שקראתי או קוראת באותו זמן. (תשובה לשאלת הרבה מאוד בלוגרים)

 

25. לפעמים אני מרגישה כאילו הגיל המנטלי שלי הוא שנתיים פחות ולפעמים אני מרגישה זקנה שנולדה הרבה אחרי תקופתה. אני שונאת מסיבות והמוניות ומעדיפה לשבת לשיחה טובה בבית ומצד שני חולה על סוכריות וסרטים מצויירים. 

 

26. אני שונאת ערים, חושבת שזה מוטציה לא טבעית והולכת בהן לאיבוד מכל הבחינות.

אוהבת מרחבים שקט וחופש נפשי.

 

זהו עד כאן העובדות לשנה זו ואולי זה יהפך למסורת.

ואיחולים לשנה הבאה, שבעז"ה אמצא את המקום שלי מכל הבחינות: זוגיות, לימודים עבודה

ובכלל התקדמות בדרך שלי… לא אפחד לעשות צעדים, אדע לדבר את עצמי,

אמצא עוד חברים מקסימים כמו שמצאתי השנה ובעיקר אקשיב תמיד ללב שלי.

שתהיה גמר חתימה טובה לכולם

ומעבר לזה, סליחה אמיתית וכנה מכל אחד ואחת מכם. 

ואנצל את ההזדמנות להגיד, שאם יש פה מישהו שנפגע ממני בפן האישי

אשמח לשמוע על זה. 

קופסא ושמה מוח

"תגיד לי דבר אחרון. כל זה אמיתי? או שזה קורה רק בתוך הראש שלי?

ברור שזה קורה בתוך הראש שלך, הארי, אבל למה תגיד לי, זה אומר שזה לא אמיתי?"

(ג'י קי רולינג, "הארי פוטר ואוצרות המוות)

 

בתוך חדר, מלא ניירות 

יושבים אנשים קטנים ושמם מחשבות, אשר כל היום ביניהם הולכים מכות. 

בתוך החלל אין איש יודע כלל מי גרם לפגם, שלאותו פוגרום גרם, 

אבל ידוע בין כל המי ומי, שאם אין את מי להאשים,

זורקים הכל על "אני" ו"עצמי". זוג צמד חמד, "כאפות"שכאלה:

מתכפכפים מכאן ומשם וזה לא נמאס לעולם. 

יושבים הם השניים תחת שולחן עמוס שבעתיים, מקבלים פקודות סופגים האשמות. 

וגם בלי כל זה, יש להם על הראש מספיק דאגות. 

הרי, אני כל הזמן שומע: "אני לא טוב, אני לא רגוע, אני צריך לעשות ככה וככה" 

ועצמי שומע:"אני לא מרוצה מעצמי, איך נתתי לעצמי" ועוד ועוד

בימים ש"דאגה" נכנסת לחדר, הכל כבר ממש הופך חסר סדר. 

הקירות רועדים והקלסרים נופלים ואני ועצמי כבר בכלל יוצאים מהכלים. 

הם לא יודעים איך וכיצד לתכנן מהלכים, והצבעים סביבם נראים פתאום שחורים ואפורים

והקור חודר כאילו סביבם דולקים מזגנים. 

ככה מתנהל לו החדר בתוך אנדרלמוסיה שלמה, שהפכה לשגרה.

בין, אני לעצמי, בין דאגה ובין פחד, שכחו האנשים שיש גם קצת נחת. 

שכחו לחבק את עצמי ולומר מילה טובה לאני. 

להבין שלא הכל באשמתם ולא תמיד הכל באחריותם. 

רק אולי כשתגיע הבנה, היא תוכל להכניס קצת רוגע לשגרה

ולסדר קצת את כל המהומה ועד אז ינסו ללמוד קצת מהם ביטחון ואמונה.


הדאגות והפחדים חוגגים לאחרונה.

הלוואי והייתי מצליחה להבין שכמעט 100% מהדאגות והפחדים שלי 

הם תסריטים שהראש שלי יוצר. אבל במקום זה אני עסוקה בלהאשים ולמצוא בעיות בתוכי. 

לאחרונה רואים את זה יותר האנשים סביבי ואני מקבלת על זה הערות והארות. 

אבל אני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה… 

גם בקשר לאנשים, אני מרגישה שאני לא רצויה או מוזרה.

כאילו לא מצליחה לבטא את "האני הפנימי" שלי כלפי חוץ טוב

וככה מרחיקה את עצמי. אבל כשהראש נכס למחשבות 

זה כמו לנסות לנתק מגנט בעל עוצמה חזקה. 

הלוואי והיו לוקחים ממני את כל זה. 

כי באמת שאין לי על מה לדאוג, אבל אני תמיד אמצא על מה.

וגם אם יש, איך מישהו אמר לי "לדאוג לא עוזר לכלום אף פעם" 

וזה חונק וחוסם לי כל אופציה לעוף על החיים ומרגיש כמו סלע על הלב. 

הלוואי הייתי פשוט שמחה. בצורה הכי פשוטה של המושג הזה. 

דרכים

זה הקיר אצלי בחדר (וסלחו לי על איכות התמונה). 

המשפט שם כבר שנים ואת הציורים החלטתי לתלות השבוע. 

אז שוב אני כאן, בבלוג, כותבת לפני יציאה לעוד דרך חדשה.

הפעם אחרי התקפת צחוק שהרבה מאוד זמן לא הייתה לי כמוה-

מה שאומר שתפסתם אותי במצברוח טוב. 

שנה נסגרת, שנה נפתחת ואצלי בשנים האחרונות,

כל שנה מספרת סיפור אחר לחלוטין, מהסיפור שבא לפניו. 

אין רצף ואין אחידות, אין חזרה ואין עקביות. 

אני נכנסת לשנה במטרה ללכת בשביל מסויים,

ומגלה את עצמי מתהלכת במליון שבילים שונים ומשונים. 

מישהו שפגש אותי בשיחה לפני ארבע שנים,

אמר לי לא מזמן, שכמעט אי אפשר לזהות

את האדם שישב מולו לפני ארבע שנים ושאני אדם אחר לחלוטין.

כי כן, עם השבילים משתנה גם אני. 

ושוב ביום ראשון מתחילה לה דרך, 

עבודה חדשה, לימודים חדשים, מטרה חדשה. 

הלימודים אני מקווה יחזירו אותי קצת הביתה, מכל כך הרבה בחינות:

למקורות, לדברים ששאפתי אליהם, לדברים ששכחתי מהם

ובעיקר, לבני אדם ולא רק חפצים דוממים. 

והעבודה, העבודה היא לא צפויה והתגלגלה לי לידיים ב"ה, בדרך לא דרך. 

משהו שיש בו מן המוכר, אבל בעיקר ריח של משהו חדש לחלוטין: 

מפחיד, מלחיץ אבל גם מסקרן. 

יש בי גם החלטה, שאם המקום הנוכחי לא יהיה נכון לי, 

לדעת לומר לעצמי שמותר גם ללכת, לאתמיד צריך להלחם, יכול להיות גם שביל אחר. 

שוב דרך, שוב אני

נראה שכלום לא השתנה 

אבל בעצם כל כך הרבה קרה. 

נקודת סימון

"החלק המחייב ביצירת אומנות- או בכל יצירה של משהו, אני מניחה-

הוא הרגע שבו רעיון מהביל ולא ממשי הופך למוצק, למשהו, לחומר בעולם החומרים.

הקסם שאני יודעת לעשות הוא קסם קטן עכשיו, קסם דחוי.

בכל יום אני עובדת אבל שום דבר אינו מתגשם. אני מרגישה כמו פנלופה, אורגת ופורמת" 

(אודרי ניפנגר, אשתו של הנוסע בזמן)

 

היום סיימתי קורס עיצוב כלשהו שלקחתי לכיף שלי. 

 

כשסימתי את התואר לפני שנתיים,

אמרתי לעצמי שאעשה הכל כדי להתרחק מתחום העיצוב.

הרגשתי כל כך מושפלת, חסרת כישרון או יכולת לבצע מטלות בסיסיות, 

שאמורות להיות ברורות לכל מעצב באשר הוא. 

המרצים וחווית הלימודים, הוציאו מתוכי במשך 4 שנים,

כל טיפת הערכה עצמית כלפי העבודות שלי או היכולות שלי.

 

ופתאום, יום אחד לפני משהו כמו ארבעה חודשים 

אני נתקלת בהרשמה לקורס הזה באינטרנט

ובהחלטה של רגע אני מחליטה להרשם… 

התקשרתי, שילמתי את המקדמה, ניתקת וקיללתי את עצמי:

"מה את עושה??? למה את שוב נכנסת למערבולת הזו, 

את כל כך לא מוכשרת ויש לך ידיים זיג זג,

וכבר הספיקו לך השפלות ואמרו לך שאת לא יודעת לעצב, אז למה??"

 

והנה מתחיל הקורס ואני מבינה כמה חוסר ביטחון נצבר בתוכי. 

כשהמרצה מסביר לי איך להחזיק את הסכין נכון יותר,

אני רועדת ומתקפלת בתוך עצמי כאילו מישהו מינימום הרביץ לי. 

הוא קולט את זה ומדבר בנועם, ופתאום אני קולטת שאני מוקפת 

אנשים שרק רוצים שיהיה לי טוב ושאני אהנה 

וכשהם מעירים, זה באמת מתוך רצון אמיתי שאלמד. 

אני מוצאת את עצמי בולעת כל מילה שלהם בכמיהה אמיתית לידע. 

אני קולטת שהם לא בדיוק יודעים איך לאכול את הדמות שלי, אבל הם מקסימים. 

ומעבר להכל פתאום מגיעות מילים חמות על העבודה שלי ואני לא יודעת איך להגיב.

כשבעל המפעל רואה סקיצה שלי ואומר "יאללה תתחילי לייצר כאלה"

אני מסתכלת עליו ממצמצת ולא מגיבה.. 

 

והנה עברו חודשיים והסתיים הקורס, 

אני יושבת ומחכה לאחד השלבים הסופיים של העבודה 

כשהמנהלת תופסת אותי לשיחה ואומרת: 

"טוקס, אני מקווה מאוד שאת מתחילה ליצור ולייצר,

אני מלמדת כבר 16 שנה ויודעת לתפוס את מי שנכון לתחום ועלייך אני בונה מאווודד" 

אני מגמגמת תודה לא ברורה, מספרת לה על חווית לימודי העיצוב שלי 

ואומרת לה שאני מצטערת, אבל אני פחדנית, לא רואה בעצמי כישרון

ולא רואה את עצמי מתמודדת בעולם הזה. 

 

היא מסתכלת עלי בשוק ואומרת:

"אני לא אוותר לך ומבחינתי אלווה אותך לאורך כל הדרך,

גם אם זה לא יתרחש עכשיו וגם אם בעוד חצי שנה. 

יש לך יד ויש לך עין, שאין להרבה אנשים ואת חייבת להבין את זה, 

לראות את זה ולהאמין בזה."

היא נותנת לי הוראות עבודה לחצי שנה הקרובה 

וכשאני באה ללכת היא צועקת לי: "תזכרי, אני לא מוותרת לך" 

אני מרגישה את הדמעות עולות לי, אני לא יודעת איך להגיב וממהרת לצאת. 

 

בחיים לא הראו כלפי אנשים (שהם לא מהמשפחה), אכפתיות כזו,

בחיים אף אחד לא תפס אותי ואמר לי שהוא לא מוותר לי. 

אני מרגישה כאילו קיבלתי חיבוק שהיה ממש חסר לי,

כמו גור כלבים שבסה"כ היה צריך ליטוף ומילה טובה. 

המחמאות שהיא אמרה לי, לא מעניינות אותי כמו העובדה שהיא מאמינה בי. 

 

מדהים איך קורס כזה שולי, הפך להיות כזה מסמר משמעותי בחיים.

עצוב שהסתיים וכל כך טוב שהיה.

איך מישהו היום סיכם לי את הקורס: 

"הקורס הזה הוא פשוט משל לחיים…"

חיבורים

"לפתע התאהבתי בהם, באנשי הצללים,

שלא הרגשתי חסרונם קודם שהופיעו בעולמי 

ואלמלא הבחנתי בהם לבטח הייתי מאבד עולם מלא…"

(ליאור אנגלמן, "שקופים") 

 

מעבר לאפרוריות הזמן היא עומדת שם, 

מנופפת לי לשלום ומנסה לקרוא לי. 

בשנים האחרונות ניסיתי להתעלם ממנה, 

לדחוף את עצמי קדימה ולפרוץ החוצה 

כשהיא נשארת שם מאחור. 

 

לאחרונה היא מתבהרת לי, 

דורשת להתחבר אלי בחזרה. 

מעירה בי ניחוחות שכבר שכחתי מהם,

של התמדה ועקרונות אמיתיים, של תמימות ואהבה

כאילו מזכירה לי היכן נמצא הבית, קוראת לי לחזור.

ואותה הרפיה לא נכונה מעצמי, שבאה עם השנים,

מרגישה כאילו נוזלת לי פתאום מבין הידיים.

 

אני פתאום מודעת לנזקי הזמן, 

רואה את הביטחון העצמי הירוד.

את ההזנחה של השאיפות והמטרות,

את התחספסות והבלבול,

את החברים המעטים

ואת המרדף אחרי דברים שלא שייכים לדרך בה אני מאמינה.

 

וכשפתאום הן מתחברות לי, זו מפעם וזו של היום. 

יש תחושת נחת, רוגע ושלמות. 

אני פתאום מרימה את הראש ומוכנה לשמוע מחמאות ומילים חיוביות כלפי עצמי. 

אני מודעת מה דורש תיקון, גם אם לא יודעת איך להשיג אותו. 

ואני מבינה בהבנה הכי בהירה שיכולה להיות 

שמה שצריך להיות שלי, יהיה שלי 

ונולדתי עם כל הכלים שדרושים לי 

ואני טובה ואני בסדר 

והדרך שאני עוברת, היא בדיוק הדרך המושלמת ללמד אותי את הדרוש ממני. 

ושאם אקשיב ללב ואלך בבטחון ואמונה אדע בדיוק מה עלי לעשות. 

 

יגיע היום ויגיע הרגע שכולנו נתחבר לפיסה אחת מדוייקת ומושלמת. 

עד אז כיאה לחלקי הגנים הפולנים

"יש לי עוד הרבה עבודה לעשות"

כהרגלי…

 

יש ימים שלא מתחשק לקום בהם מהמיטה

ויש לילות שהפחדים עולים מתחת לשמיכה.

אחרי חודשים שלמים של נינוחות, היומים שלושה האחרונים היו כאלו.

חוסר שינה, חוסר באכילה מתחזקת בקפה מפעם לפעם 

ומתדלקת בדמעות חסרות טעם. 

אני מותשת. שבורה. 

אני רוצה קצת שקט ולהיות עם עצמי מצד אחד, ומצד שני בדיוק הפוך. 

איך אומרים את זה? התמודדנו רגשית. התעמתתי עם עצמי.

שקר!

מעגליות בלתי פוסקת של השתקה ובניית חומות.

אפילו אני כבר לא יודעת מי אני רוצה על אמת להיות. 

ככל שאני חושבת שאני נפתחת אני מגלה כמה מתרחקת.

שלשום ואתמול חטפתי את זה ככאפה לפרצוף. 

פגיעות ישנות שמנהלות לי את החיים.

חומות עתיקות, שלמרות סימני הזמן לא מראות סימני שבירה.

סערה.  

אני כנראה מעדיפה לחיות בהסתרה.

אני כל כך מבולבלת ועייפה והדבר היחיד שאני רוצה ורציתי בעולם זה חיבוק.

ואני רואה סביבי אנשים שיש להם כל כך הרבה כאב ובדידות בחיים

וחלקם חשובים לי כל כך, שזה שורף לי את הנשמה לראות אותם ככה. 

בואו נתחבק כולם, נפתח קבוצת תמיכה. 

נהה עדיף שאתחפר בתוך עצמי ולא אפגע בסובבים אותי.

 

תזכורת לעצמי: כל מה שקורה צריך לקרות, בדיוק בדרך הזו. אמונה. 

הכל חולף. מה שנראה גדול היום, יראה קטן מחר. תני חיוך. 


 

 

יומיים בדרכים

"תראי זה בדיוק כמו בתזמורת, לכל אחד יש את הכלי שלו. כל אחד מפיק את הצליל המיוחד רק לו. דווקא את יותר מכולם, צריכה לדעת שאי אפשר לוותר על אף אחד. כאשר כולם נמצאים יחד עולה המנגינה… אל תנסי להיות מישהי אחרת, שמרי על הייחודיות שלך. שימי לב שלא בטעות תהייה לנו כאן תזמורת של סקסופונים.."

(אבי רט והודיה בונן, "שלם יותר מלב שבור")

 

על האוטובוס עוברת בי המחשבה, 

כל מכונית היא חיים שלמים, סיפורים של משפחות וחברויות. 

אם אתה מסתכל דרך החלון לרגע, במכונית ליד את מציץ לשברי חיים. 

כשאנחנו על אוטובוס, נראה שכמה פיסות חיים מתחברות להן יחד

משלימות ומתנגדות אחת לשניה. המחשבה ממשיכה להתגלגל,

אולי חרדת הנהיגה שלי, מסמלת גם פחד ליצור את פיסת החיים שלי?

 

אני מופרעת מהודעה שמתקבלת, מחברת ילדות:


אני מחייכת לעצמי ומצד שני תוהה, אם אלו כל החברויות שלי

פגישות מזדמנות שמכניסות חיים אבל נקטעות שעה לאחר מכן..  

 

אני מגיעה לתחנת היעד. לא הייתי שם ארבעה חודשים כמעט 

ותמיד יש משהו במקום הזה שמרגיע אותי, מזכיר לי את המושג שקט פנימי.

אולי זה כל הירוק מסביב ואוויר ההרים, אולי השיחה הטובה ואולי שני הדברים יחד. 

מה שבטוח טוב לי באותם רגעים ויש הבנה שהשנה האחרונה הייתה פשוטה יותר,

עם כל הקשיים שהיו בה היא לא התקרבה ללחץ של השנה הקודמת. 

אני יושבת במקום המוכר, שומעת את המוזיקה החדשה שנוצרה.

מוקסמת מהיכולת של אנשים ליצור צלילים וחיבורים ונהנית מהשיחה… 

אני לא רוצה ללכת אבל צריך…

 

שוב אוטובוס ואז טרמפ, כניסה לתוך פיסת חיים של אדם אחר. 

יש שמדברים ויש ששותקים.. יש מסודרים ויש מבולגנים.

 אתה יכול ללמוד הכל על חיים של בנאדם מלהכנס לתוך המכונית שלו. 

כשאני הולכת בשביל כבר לילה ועשן המדורות מכסה את הכל. 

גם אני רוצה מדורה ואנשים ואולי חיבוק…

 

בבית אחותי מציעה רעיון ואנחנו נכנסות למכונית, לפיסת החיים שלנו. 

אמצע הלילה אני עייפה והכבישים שוממים, המכונית מטפסת אל עבר הגבעה השחורה לכיוון הבקתה. 

אני תמיד צוחקת שחסרות שם דלעות ענק כדי שהאגריד יצא ממנה.

באמצע הלילה אנחנו מגיעות, מחנות את הרכב על שביל העפר

ומצטרפות אל מספר האנשים הבודדים שכבר יושבים שם. 

האוויר נעים והירח גדול מעלינו. מישהי לא מוכרת יושבת מנגנת ושרה על הגיטרה ואחי מביא לנו אוכל. 

זמן. תעצור! רק על הרגע הזה… אבל כבר שלוש בלילה ואני נזרקת לשינה על מזרון בבקתה. 

 

בבוקר מסביב לשולחן העץ אנחנו אוכלות ונפרדות לשלום. 

נכנסות למכונית ומתקשרות לגיסתנו. 

"בואו!" היא שמחה לקראתנו, "אני ולולה יוצאות לשוקולדה, בואו שבו איתנו." 

שתי דודות אחיינית וגיסה. טוב לי ממש ואני חושבת אם אפשר להפוך את החיים לכאלו-

חיים מתובלים בניחוחות חופש, שחרור ואהבה

 

בכביש המתפתל בדרך הביתה, אני מבואסת לחזור לשגרה.

תוהה מתי החיים שלי יתבהרו קצת יותר

כי למרות שאני לומדת לשחות בהם טוב יותר ויותר, הם רק הולכים ומתבלגנים. 

אני רוצה להקיף את עצמי אנשים… רוצה למצוא מקום, לא רק לגעת לשעות בודדות בעולמות של אחרים.

אני חוזרת הביתה עם חיוך וטוב בלב,(בכלל לאחרונה רגוע) וחושבת לעצמי

שאולי פשוט הגיע הזמן ללמוד להתגבר על חרדת הנהיגה שלי בפועל ובחיים בכלל…

ספסל,

בכל מקום ובשום מקום. 

חושך מסביב ועליו אדם, זקן וצעיר, מבוגר, מכוער ויפה. 

אולי בגלל זה הוא נקרא בן אדם.

שלומית קריגמן הי"ד

"יש אצלנו מלחמה יומיומית. הכל הפך להיות מסוכן, גם ללכת ברחוב או לנסוע באוטובוס.

אני חיה, אי אפשר להפסיק לחיות בגלל הפחד"

(שלומית קריגמן, איגיון)

ביום שני, 25 בינואר 2016-ט"ו בשבט, חדרו ליישוב בית חורון,

שני מחבלים ותקפו את שלומית שהייתה בדרכה לביתה בדקירות סכין.

שלומית נפצעה אנושות ופונתה לבית החולים הדסה הר הצופים.

לאחר עשר שעות שבהן נלחמה על חייה, היא נפטרה.

בפרוייקט הגמר שלה, במגמה לעיצוב תעשייתי באריאל,

עיצבה שלומית ספריות ציבוריות המוצבות על עמודי רחוב.

לאחר מותה, יצא פרוייקט של ספסוד המונים שצלח

וכיום המשפחה בשיתוף עם עיריית ירושלים עובדים על הוצאתו לפועל של הפרוייקט. 

כמו כן, לאחר מותה מצאה משפחתה על המחשב ספר שכתבה שלומית בשם "איגיון"

החליטה להוציאו לאור וכיום הספר נמכר לציבור הרחב. 

 יהי זכרה ברוך 

שבת בתוך קופסאת קרטון

"למרות שבאמת היה לי חוש למפות, זה לא שנסעתי איתם בגלל היכולת הזו,

וגם סבא וסבתא לא נסעו בשביל לראות את כל המערב הפרוע.

הסיבות האמיתיות היו קבורות מתחת לערימות על גבי ערימות של דברים שלא נאמרו."

(שרון קריץ', "שני ירחים")

 

בתיק הישן והמתפורר של השירות לאומי, 

אני דוחסת שק"ש, מצעים בגדי שבת, שניצלים ובקבוק בירה. 

מעמיסה על הגב ויוצאת לתפוס טרמפים ואוטובוסים אל עבר הקיבוץ.

הנופים מתחילים להתחלף, כשהידיד מתקשר

"שומעת? החברה (נקרא לה מיקה) ועוד זוג שבא לשבת כאן, מגיעים עם רכב תצטרפי אליהם."

ככה בעצם אני מוצאת את עצמי בתוך דירה מתפוררת, בעיר לא שלי, עם שלושה חברה שאני לא מכירה.

מיקה מקבלת אותי עם חיבוק חם ברחוב, מעלה אותי לדירה ומלמדת אותי את השמות של שאר האנשים.

גם אותה עד לפני שניה לא הכרתי, אומנם שמעתי עליה כל כך הרבה זמן

אבל עדיין לא יצא לי לפגוש אותה. 

היא מהטיפוסים הנחמדים והסימפטים שיודעים לדבר עם כל אחד על כל נושא.

הכל מתנהל סביבה כל כך בטבעיות, שהיא מייד נותנת תחושה כאילו אנחנו מכירות שנים.

היא פותחת את דלת הדירה ומולי מתקרב בחור דתי מושיט יד- "היי אני צדי" 

אני עומדת מולו מבולבלת שניה, כשהוא קולט "שומרת נגיעה?" 

אני מהנהנת במבוכה כשהוא צוחק "וואי וואי, איך התקלקלנו פה כולנו, אנחנו לא הדתיים שהיינו פעם" 

אני צוחקת בחזרה ואומרת "חפיף, קורה לטובים ביותר" מקווה בתוך תוכי שלא הובך שלא הושטתי יד. 

אנחנו מחכים לחברתו של צדי וכשהיא מגיעה מעמיסים את עצמנו ועוד חצי מתכולת הדירה, 

לתוך מכונית קטנטנה שמתפתלת בין ההרים. 

 

בקיבוץ אנחנו מתגלגלים החוצה מתוך המכונית, הידיד מחכה לנו בכניסה מחייך לכולנו. 

הוא מוביל אותי לדירה בה אשן, שואל אם אני צריכה משהו והולך לדרכו.

ושוב, אני לבד. אבל איכשהו זה מרגיש לי לבד יותר מתמיד.

אני מסתבבת בדירה החשוכה חסרת מעש, תוהה מה אעשה עוד שעה עד כניסת שבת. 

אני מנסה לחפש מפלט בפלאפון, אבל מגלה שאין קליטה

איכשהו בבום כל העומס הרגשי של השבוע האחרון והיום הלא מוכר עולה

ואני מתחילה לבכות, נשכבת על המיטה תוהה אם עשיתי נכון שהגעתי לכאן. 

בדיוק כשאני מתחילה לחשוב, שאין לי מושג מתי הם מצפים שאגיע לדירה שלהם,

הידיד דופק על הדלת שואל אם אני רוצה להצטרף לשבת איתם. 

מסביב לשולחן הסלון הנמוך,  ערכנו את השולחן הם מעבירם ביניהם יין ובירות

וכשמגלים שאני לא שותה הם צוחקים שאני סחית 

בדיחה שתלווה אותי לאורך כל השבת, לא בצורה מגעילה, אלא בצורה חביבה וזורמת. 

כמעט כל השבת אנחנו נמצאים אני ועוד שני הזוגות, עם חברה שקופצים מפעם לפעם. 

הם נחמדים מאוד, מקבלים ופתוחים, אבל לפעמים אני מרגישה כאילו נקלעתי למין ריקוד מוזר: 

מנסה להתאים את עצמי כדי לא להפריע לאף זוג ומהצד השני לא לבודד את עצמי. 

גם מבחינה דתית לשמור על הדרך שלי והמנהגים שלי ומצד שני להיות איתם ועם מה שהם רוצים. 

אני שמה לב שהם מחבבים אותי מאוד ומהצד השני מנסים לתהות על קנקני- לא מצליחים להבין מי אני.

הם כולם חברה שנקראים דתלייטים (דתי לייט) ואני פתאום אחת שנראית דוסה,

שומרת נגיעה ודי מקפידה ומהצד השני מדברת איתם על הכל חופשי 

לא מבקרת או שופטת ומנסה באמת להכיר את הבני אדם שהם בלי סטיגמות. 

הדמות שלי מבלבלת אותם והם שואלים שאלות שמדגישות את התמיהה. 

בשיחות עמוקות יש דעות שאני מביעה שגוררות את התגובה "טוקסי! זה לא מתאים לך!" 

ורק הידיד שמכיר את האדם שאני מעבר לסטיגמות צוחק "מתאים לה, הכי מתאים!" 

ואז מיקה אומרת "טוקסי, שנה הבאה את באה לגור או כאן או בעיר, תחליטי" 

אני רק מחייכת….

 

במוצאי שבת אחרי קריאת מגילה, אני תופסת טרמפ עם צדי ובתיה,

אנשים שעד אתמול היו הכי זרים ופתאום יש לנו שיחה ונושאים משותפים

כשאני יוצאת מהאוטו  צועקים לי:"תודיעי שהגעת הביתה ותזכרי שאת חייבת לנו ארוחה"

השבת הזו היא מיקס של בדידות והרבה ביחד. 

אני זוכה להכיר בה חברה באמת באמת טובים מכילים וכנים.

אני מוצאת בה הרבה זמן למחשבה על עצמי,  זוגיות, חברה ובדידות. 

על העובדה שאני תמיד מרגישה שונה מהחברה

משהו בי מצד אחד מתמלא מהשבת הזו ומהצד השני גם משהו מתרוקן. 

היא משאירה אותי עייפה, כאילו העמסתי על עצמי המון… מדהים כמה שבת קטנה משפיעה. 

החוויה טובה, אבל משהו בתוכה גם מפקס אותי על מצב החיים שלי

וזה לא מצב שאני אוהבת לראות וקשה לי עם זה.

בעיקר שבשבועות האחרונים בודדתי את עצמי כפול מתמיד, 

בלי שאפילו שמתי לב ויש רגעים שאני נואשת לביחד הזה שנחת עלי בבום בשבת.

תוהה עד כמה הייתי יכולה להכיל ביחד כזה אם הוא היה נמשך יומיום בלי להסתגר ולברוח. 

אני המכשול של עצמי ואם אסכם במשפט-

אני תמיד מחפשת ביחד ורק רוצה לדבר אבל בתכלס מכורה ללבד ולשקט של המחשבות שלי

ושני קצוות האלה כל החיים מתנגשים לי. 

חסר לי שיחות עם אנשים. זה בטוח….