פגישה על ספסל

פגשתי את עצמי של אז על ספספל בקרן רחוב.
היה זה זמן ערבית, וכולם חזרו בשביל מבי"כ.
היא זאת אומרת אני, ישבה שם עם דמעות
אחרי עוד דייט לא מוצלח במיוחד. 
ואני של עכשיו התיישבתי בשקט ליד ההיא של אז. 
תהייתי אם לספר, או מה לומר. 

איך לתאר לה את העתיד הזה שהיא עתידה לעבור. 
הרי כולו מלא שמחה ואור ומהפכות אין ספור...
איך חייה ישתנו ברגעי רגעים. 
משברים לשלמים, שמתנפצים ומתחברים.

הוא מלא בלוני  שהולך להאיר לה את הימים
לספר לה כמה היא יפה, מבחוץ ומבפנים. 
ובילד בלונדיני מתוק וחייכן, שכמו יקרוץ וילחש
שהוא בא מאי שם, לספר לה סוד ישן נושן. 

ותהיתי אם לספר, על הקשיים. 
הרי מבחוץ הם נראים לכולם כל כך מפחידים. 
האם לספר על צפורניים כסוסות מרוב דאגות?
מגפה שמשתוללת?
על החמות, הלידה, הניתוח ועל הברית? 
על האשפוזים, החורים בלב האלרגיות והתאונה? 
על הגוף שלך שלא מוכן להתאושש, גם אחרי שנה
ועל האשפוז הפתאומי שקרה לך ממש לאחרונה?

ואולי בעצם להציג לה הכל באור אחר?
שיהיו עוד נסיונות. 
אבל הנסיון שההיא של אז,
עוברת עכשיו הוא הקשה מכולם,
כי לעבור נסיון לבד זה הכי קשה בעולם. 
וכשלוני יגיע וגם בלונדי, תהיה משפחה
ואז הכל יראה פתאום בקטנה. 
כל עצב יביא איתו שמחה. 
עם חיבוק ונישוק של פעוט מתוק..
צעדים ראשונים, שומנים שלא משמינים. 
פסגת האושר.

בעצם.
רגע לפני שהפה נפתח, אני נזכרת. 
ההיא של אז שנאה דיבורים,
על עתיד וורוד מלא פרחים. 
היא ידעה שלוני יגיע גם אם לא ידעה את שמו.
אבל הקושי היה אז כבד מנשוא..
הבדידות הכאב.. הכל התערבב

לכן אני שותקת
מתקרבת ומחבקת.
קמה והולכת 
בדיוק אז כשהאחרון יוצא מבית כנסת...