שגרה ברוכה.

לוני במשחק כדורסל ופיסטוק ישן כאן לידי. פעם ראשונה מזה ארבעה חודשים כמעט, שיש לי קצת שקט לכתוב. תקופה ארוכה לא יצאנו מהבית. פחדנו להכנס לבידוד ולפספס ביקורות חשובות בבי"ח. לוני עבד מכאן ואני הייתי עם פיסטוק. רק כשהביקורות התחילו להתרווח מעט, התחלנו לצאת ולראות את עולם הקורונה.

אני לא אדם שמאמין בעין הרע. כלומר אני מאמינה שקיים דבר כזה. אבל מי שמתעסק בו זה קורה לו "מי שמאמין בעין הרע יש לו עין הרע" אחרי כל הסיפורים של התקופה האחרונה אנשים מטפטפים מכל כיוון שזה מה שקרה לי והמפתיע הוא שאמא שלי אכן מאמינה שזה הסיפור. אין לדעת… אני רק מקווה שאין אדם בעולם שכ"כ כועס עלי ומרגיש צורך לדבר עלי רע. ואם כן, הלוואי הייתי יודעת מזה ויכולה לקבל את ההזדמנות ולבקש סליחה/ לברר את העניינים.

מפה לשם, פיסטוק כבר בן 4 חודשים. גדל לאט לאט. או יותר נכון מהר מהר. בטיפת חלב כבר אמרו לנו שהוא בקצב התפתחות של גיל חצי שנה לפחות. הוא ירש את הפרצוף שלי ואת הגוף של אבא שלו. הוא אחוזון 98 במשקל 8.900 ובגובה 69 ס"מ. אני קטנטונת בגובה- 158 וכבר בקושי יכולה לסחוב אותו. כל יום אני מסיימת עם כאבים עזים בניתוח ובשרירים. כבר שתי שיניים בחוץ, מתהפך וההזיה הכי גדולה, הוא נעמד כשתופס לי את הידיים. נעמד ומתיישבת כששרים לו "עוגה עוגה" צילמתי אלפי סרטונים, רק כדי שבעתיד לא אחשוב שהזיתי. וכולו גוש מתיקות ושומן. אני אוהבת אותו וזה מפתיע אותי כל יום מחדש.

ף השגרה נעימה רוב הזמן. אני משחקת איתו ונהנת מכל רגע איתו וזה שלוני בבית יחד איתנו (גם אם עובד) משרה אווירה של נחת וביטחון. פיסטוק עדיין לא תמיד מרגיש הכי טוב והתחלת החיים שלו לא פשוטה. רוב הזמן וזה באופן מפתיע של ממש, אני שמחה ומאושרת. מלאת נחת ורוגע אמיתיים ועמוקים. ויש רגעים בודדים שהתקופה הקשה שעברנו נוחתת עלי ואני נכנסת לדכדוך ועצב קלים.. אבל אני נותנת לעצמי את המקום להיות שם ולהרגיש. אף אדם לא יכול לעבור את מה שעברתי ולהשאר שפוי. כמעט למות בעצמך וכמעט לאבד את הילד שלך 3 פעמים תוך פחות מחודש, כל זה כשאת אחרי ניתוח זה טירוף לכשעצמו. אז אני חושבת שדווקא אני מתנהלת מצויין יחסית למצב. אמא של לוני שמתייחסת אלי נורא כבר שנה (ואם כל אמא בעולם הייתה שומעת שמתנהגים לבת שלה ככה היא לא הייתה ישנה אף לילה בשקט) לא עוזרת לנפש שלי להשתקם וזה בלשון המעטה. אבל המזל שלי הוא שיש לי את לוני. קיר איתן ויציב ואני אוהבת אותו מאוד.

הגוף שלי עוד לא החלים מהלידה. יש כאבים בניתוח (לפעמים חזקים ממש), ברחם, בגב ובשרירים. ואני מקווה שזה יעבור לפני שאחזור לעבודה. אני באמת חושבת, שלאישה שעברה קיסרי, צריך לתת חופשת לידה ארוכה יותר. הרי הרופאים עצמם מצהירים לכל כיוון שהחלמה מקיסרי אורכת לפחות חצי שנה אם לא יותר. נו שויין… לכו תבינו.

בקרוב אחזור לעבודה ופיסטוק ילך למעון וכבר הודיעו לי שהתפקיד שלי הולך להשתנות והמשרה גדלה ל100%. כשדיברתי עם המנהלת והסברתי לה שהוכשרתי לתחום אחר, היא אמרה בתגובה: "אני סומכת עלייך בעיניים עצומות ויודעת שתצליחי" אז אני בלחץ ומקווה שתהיה חזרה רגועה ושקטה ושאעמוד בציפיות ובכלל שאצליח פיזית לתפקד.

כשהיינו עם פיסטוק אצל אחד הרופאים הוא אמר לו דבר מעניין: "אתה לא רואה אותי? אתה לא מבין מה אני? אתה רואה כל היום אנשים עם מסכות רק. אין הבעות פנים? אין פרצופים?" והמשפט הזה מלווה אותי כל יום מאז.. יש לי ילד קורונה.. ומעניין מה יהיו ההשלכות העתידיות של זה עליו. וזהו אסיים כאן. זה גיבוב של מלא דברים בבלאגן מוחלט אבל נחמד לי לקפוץ לכאן מפעם לפעם. אתם הבית שלי והמקום החם להניח את הראש כשקצת קשה… לוני מכיר את הבית הזה, אבל לא קורא בו. הוא יודע שבשביל הבריאות שלי, אני צריכה את המקום השקט הזה… פעם ממש הייתי בלחץ מהאנונימיות. כיום אני אנונימית רק כדי לשמור על כתיבה נקייה וחופשית שאין שני לה…

5 מחשבות על “שגרה ברוכה.

  1. כל כך שמחתי לראות עדכון ממך טוקס! כתבת שפיסטוק בן ארבעה חודשים וזה הרגיש לי כמו ארבע שנים מאז שסיפרת שהוא נולד. מוזר, נכון? תינוק קורונה – כל כך הרבה השלכות יש לדבר הזה. הבידוד שכפיתם על עצמכם בעיקר כדי לא לסכן את היכולת לצאת לביקורות הרבות של הילד היקר והמתוק שנולד עם כל כך הרבה קושי וכל כך הרבה סכנת חיים, שלו וגם שלך. המסיכות האלה שמסתירות חלק ניכר (אבל לא את כל) מהבעות הפנים של האנשים שהוא פוגש לראשונה בחייו החדשים. את יודעת שכאשר הנכד שלי בבוסטון רוצה לצאת החוצה (והוא רוצה כל הזמן, זה ילד שאוהב להיות בחוץ) הוא מביא לכלתי את המסיכה שלה?
    מה שכתבת על עין הרע בצירוף לחיים הקשים שחמותך עושה לך (אלוהים אדירים, למה?????!!!!!) ממש הפך לי את הבטן וכיווץ לי את הלב. לא מספיק קשה מה שחווית עם הלידה הזאת, שצריך לצרף לכך את הסיכוי שמישהו ייחל שזה יקרה לך?
    ולא מספיק שלוני מאושר שמצא את אהבת חייו, בנה בית ומשפחה בישראל, אמא שלו מוצאת לנכון להערים קשיים על בחירת לבו? קשה לה עם הבחירה שלו? היא היתה רוצה מישהי אחרת עבורו? אולי אף אחת לא מספיק טובה לדעתה עבורו? כל כך מתעצב בכל פעם שאני רואה שזה קורה. ולצערי זה קורה לא מעט.
    טוקס יקרה, לא מכירה אותך לכאורה אבל מכירה מספיק את הלב שלך כפי שהוא נגלה לי כאן, כדי להאמין שאין לך סיבה לבקש סליחה כזאת מאף אחד.
    אבל הנה החלקים השמחים והמוארים של הפוסט הזה – ההתפתחות הנהדרת של פיסטוק, גם בגודל וגם בתחומים האחרים. איזה אושר, כמה נחת. הצחקת אותי עם 8.9 קילו בגיל ארבעה חודשים. בתי שקלה 7.4 בגיל שנה, ובני שקל 9 בגיל שנה. לדעתי בגיל 11 עדיין יכולתי לקחת את בני על הידיים. ואת עוד יותר קטנה ממני 🙂. את באמת צריכה להיזהר כשאת מרימה אותו, לא לעשות לעצמך נזקים לא באזור הניתוח ולא בגב או בכתפיים. עשית אי פעם יוגה? אני יודעת שלבתי זה מאד עוזר. יש שיעורים בזום וביוטיוב…למרות שלא מומלץ למתחילים בלי מדריך צמוד. איזו תקופה הזויה!
    את מספרת שהאהבה שלך אליו מפתיעה אותך בכל יום מחדש. חכי שתראי את האהבה שלו אלייך מבצבצת ופורחת ומתפתחת. זה משהו שלא חווית מעולם, משהו שלא קיים לפני שאת אמא. כל כך מתרגשת בשבילך.
    עברת גיהנום על אדמות בחודשים האחרונים וטוב שאת נותנת לעצמך גם לחוש את זה ולהסכים לעבור דרך זה, ולא מנסה להדוף ולשכוח והדחיק ולהתעלם. וטוב שלוני שם בשבילך, אוהב ותומך.
    באמת לא פשוט לחזור לעבודה אחרי טראומה שכזאת, גם פיסית וגם נפשית. מקווה שזה לא יהיה יותר מדי בשבילך, ושגם באמת תיהני ותרגישי שהעבודה עושה לך טוב, לא רק את עושה טוב לעבודה.
    אז שוב, שמחה ממש שעדכנת, שיש לך את הבית הזה, כפי שקראת לו, שבו את יכולה לכתוב הכל בלי סינון ובלי לדאוג מי קורא. כך גם אני מרגישה לגבי המקום הזה. חיבוק ובהצלחה עם התקופה הקרובה והמשך החלמה מלאה והרבה בריאות

    אהבתי

    • האמת שזה באמת מרגיש כאילו הוא היה פה מאז ומעולם… הוא גם כל כך מזכיר אותי בהתנהגות שזה מטורף ובכלל נותן תחושה של מלא זמן.
      אני באמת חושבת, שיהיה חכם מי שיקח את זה כנושא מחקר ויתחיל לתת שאלונים להורים שהיו בהריון בקורונה וילדו בתקופה הזו. שאלון במשך כל שנת חיים לראות את ההשפעות. בעיני זה נושא מחקר שיהיה לו השלכות מטורפות על הדור הזה.
      פיסטוק שונא שאני שמה מסכה. הוא מסתכל עלי כאילו נחתתי מהירח ולפעמים מתחיל לבכות במחאה. הנכד שלך נשמע מתוק בטירוף ואני נהנת לקרוא עליו. נראה לי פיסטוק יכול להרים אותו כבר על הידיים 

      גדלתי על המשפט "מי שמאמין בעין הרע יש לו עין הרע". אבל באמת שרצף האירועים האחרון קצת השאיר אותי עם תהיות לגבי הנושא.
      לגבי אמא של לוני, אני לא מעניינת אותה. מבחינתה הייתי רק כלי להביא לה נכד ולא מעבר. לא אכפת לה אם סבלתי או לא. וכל ההריון רק זלזלה בכמה אני מרגישה רע ועשתה מעשים מזעזעים. אמא של לוני אלמנה שנים רבות ולוני היה כמו בעלה כמעט בכל המובנים. עשה הכל בבית ולפעמים גם ישן איתה בחדר. היא לא חלמה שירצה להתחתן בכלל… ואני באתי ותוך ממש קצת זמן התחתנתי איתו. והיא עברה סוג של גירושים מטאפוריים..
      אם תשאלי אותה היא מאושרת שלוני התחתן… אבל בפועל, היא לא יכולה לסבול את העןבדה הזו והייתה שמחה אם היינו מתגרשים. בהתחלה עשתה הכל כדי שזה יקרה ןאז ראתה שזה לא עובד ב"ה אז פשוט מיררה לנו את החיים. מבחינתה היא מתנהגת מושלם ואני גנבתי את לוני ומרחיקה אותו מהמשפחה. כשאני שואלת אותה מה עשיתי לה רע, אין לה שום תשובה. ותאמיני לי שאלתי לא פעם…
      אף אחת לא הייתה נשארת במקומי.. אפילו לא רגע. אבל היא ילדה את לוני וזו הסיבה היחידה שאני אוהבת אותה.

      חחחח כן הוא ענק.. במשפחה של לוני הוא נחשב רבע עוף  (אצלם כולם אחוזון 100) אצלי במשפחה כבר כולם הרימו ידיים מלנסות להחזיק אותו. אין לי כל כך ברירה בלהרים אותו… אבל מנסה כמה שיותר לתת לו זמן משחק על הרצפה. לא ניסיתי יןגה, אבל כנראה שבאמת צריכה להתחיל בהתחשב במצב…

      האמת שהוא כבר מראה זימנים של אהבה כלפי וזה בהחלט מחמם את הלב.
      תודה על התגובה הזו אמפי. את חשובה לי ויקרה מאוד גם במעטה האנונימיות.

      אהבתי

  2. כל מה שאמפי כתבה 🙂
    ורק אומרת שמקווה שהטראומות ישככו ויישכחו, או לפחות יקבלו פרופורציות עם הזמן ועם הנחת והאושר מלוני ומפיסטוק. אהבתי מאוד את התיאור של לוני שמשחק כדורסל ואת צופה עם פיסטוק מהצד. תמונה של אושר.
    ואגב, חמות עוקצנית ואולי גם קצת רעה (אני לא חושבת שזו רשעות לשמה. רק תפיסה מעוותת של הכלה ש'לקחה' לה את הילד, בלי קשר לכמה שאת מקסימה) אני מכירה היטב. במהלך היחסים שלי עם חמותי היו גם שנתיים שלא דיברנו, כשהרגשתי שהגדישה את הסאה ואני לא מוכנה לסבול יותר. אבל זה עובר. בסופו של דבר היא ילדה את לוני המקסים שלך.

    אהבתי

    • 😊❣
      אמן! תודה לך
      האמת שהם באמת ממלאים אותי אושר.
      אני גם לא חושבת שהיא עושה את זה מרשעות. אבל היא עושה מעשים מזעזעים (כמו לא לתת לי לאכול ולצרוח עלי בשבת לפני שהתחתנו)
      וכן, כמו שכתבתי לאמפי. היט אלמנה מאז שלוני היה בן 7… הוא היה כמו בעלה בכל המובנים כמעט. ולוני אדם מצחיק, אז גם מי שהצחיק ושעשע אותה והיא לא מסוגלת לסבול שהוא יצא מהבית. אפילו מול הצבא היא הצליחה לעמוד שלא נתנה לו להתגייס לקרבי והביאה אותי להיות ג'ובניק העיקק שיהיה בבית. אז כן.. זה לא אישי כלפי אבל אני סופגת את זה.
      כבר היו כמה חודשים שלא דיברנו איתה… הדבר היחיד שהיא הבינה מזה, שהיא לא תצליח לפרק את הזוגיות שלנו בעד שום הון שבעולם. אבל היא עדיין ממשיכה…
      וכן, הסיבה היחידה שאני ממשיכה להגיע שבתות ובכלל.. היא כי היא ילדה את לוני והיא אמא שלו ולכן אני אוהבת אותה. ובעד שום הון שבעולם אני לא ארחיק את לוני מאמא שלו והמשפחה שלו.

      Liked by 1 person

      • קיבלת 'תיק' לא פשוט. אני מנסה לעשות תיקון עם הכלות שלי, ובמיוחד עכשיו כשאחת מהן גרה איתנו והיא בהריון. זו הליכה לא פשוטה על חבל שפרוש בין תשומת לב מספיקה לבין העקה. ותמיד תהיתי לגבי חמותי מה היא מנסה להשיג. שוב, זה לא ממש מודע, וחמותי ודאי איננה מנסה להפריד בינינו בפועל, אבל היא אכן רואה בי תחרות ו'אויב'. וזו הנקודה החשובה: הרי 'ניצחנו' אותן מלכתחילה, על פי תפיסת עולמן שרואה בנו אויב, מאה אפס אם תרצי. בעבר נשים התחתנו ועברו לגור עם החמות. איזה מזל שזה כבר לא כך היום.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s