שגרה ברוכה.

לוני במשחק כדורסל ופיסטוק ישן כאן לידי. פעם ראשונה מזה ארבעה חודשים כמעט, שיש לי קצת שקט לכתוב. תקופה ארוכה לא יצאנו מהבית. פחדנו להכנס לבידוד ולפספס ביקורות חשובות בבי"ח. לוני עבד מכאן ואני הייתי עם פיסטוק. רק כשהביקורות התחילו להתרווח מעט, התחלנו לצאת ולראות את עולם הקורונה.

אני לא אדם שמאמין בעין הרע. כלומר אני מאמינה שקיים דבר כזה. אבל מי שמתעסק בו זה קורה לו "מי שמאמין בעין הרע יש לו עין הרע" אחרי כל הסיפורים של התקופה האחרונה אנשים מטפטפים מכל כיוון שזה מה שקרה לי והמפתיע הוא שאמא שלי אכן מאמינה שזה הסיפור. אין לדעת… אני רק מקווה שאין אדם בעולם שכ"כ כועס עלי ומרגיש צורך לדבר עלי רע. ואם כן, הלוואי הייתי יודעת מזה ויכולה לקבל את ההזדמנות ולבקש סליחה/ לברר את העניינים.

מפה לשם, פיסטוק כבר בן 4 חודשים. גדל לאט לאט. או יותר נכון מהר מהר. בטיפת חלב כבר אמרו לנו שהוא בקצב התפתחות של גיל חצי שנה לפחות. הוא ירש את הפרצוף שלי ואת הגוף של אבא שלו. הוא אחוזון 98 במשקל 8.900 ובגובה 69 ס"מ. אני קטנטונת בגובה- 158 וכבר בקושי יכולה לסחוב אותו. כל יום אני מסיימת עם כאבים עזים בניתוח ובשרירים. כבר שתי שיניים בחוץ, מתהפך וההזיה הכי גדולה, הוא נעמד כשתופס לי את הידיים. נעמד ומתיישבת כששרים לו "עוגה עוגה" צילמתי אלפי סרטונים, רק כדי שבעתיד לא אחשוב שהזיתי. וכולו גוש מתיקות ושומן. אני אוהבת אותו וזה מפתיע אותי כל יום מחדש.

ף השגרה נעימה רוב הזמן. אני משחקת איתו ונהנת מכל רגע איתו וזה שלוני בבית יחד איתנו (גם אם עובד) משרה אווירה של נחת וביטחון. פיסטוק עדיין לא תמיד מרגיש הכי טוב והתחלת החיים שלו לא פשוטה. רוב הזמן וזה באופן מפתיע של ממש, אני שמחה ומאושרת. מלאת נחת ורוגע אמיתיים ועמוקים. ויש רגעים בודדים שהתקופה הקשה שעברנו נוחתת עלי ואני נכנסת לדכדוך ועצב קלים.. אבל אני נותנת לעצמי את המקום להיות שם ולהרגיש. אף אדם לא יכול לעבור את מה שעברתי ולהשאר שפוי. כמעט למות בעצמך וכמעט לאבד את הילד שלך 3 פעמים תוך פחות מחודש, כל זה כשאת אחרי ניתוח זה טירוף לכשעצמו. אז אני חושבת שדווקא אני מתנהלת מצויין יחסית למצב. אמא של לוני שמתייחסת אלי נורא כבר שנה (ואם כל אמא בעולם הייתה שומעת שמתנהגים לבת שלה ככה היא לא הייתה ישנה אף לילה בשקט) לא עוזרת לנפש שלי להשתקם וזה בלשון המעטה. אבל המזל שלי הוא שיש לי את לוני. קיר איתן ויציב ואני אוהבת אותו מאוד.

הגוף שלי עוד לא החלים מהלידה. יש כאבים בניתוח (לפעמים חזקים ממש), ברחם, בגב ובשרירים. ואני מקווה שזה יעבור לפני שאחזור לעבודה. אני באמת חושבת, שלאישה שעברה קיסרי, צריך לתת חופשת לידה ארוכה יותר. הרי הרופאים עצמם מצהירים לכל כיוון שהחלמה מקיסרי אורכת לפחות חצי שנה אם לא יותר. נו שויין… לכו תבינו.

בקרוב אחזור לעבודה ופיסטוק ילך למעון וכבר הודיעו לי שהתפקיד שלי הולך להשתנות והמשרה גדלה ל100%. כשדיברתי עם המנהלת והסברתי לה שהוכשרתי לתחום אחר, היא אמרה בתגובה: "אני סומכת עלייך בעיניים עצומות ויודעת שתצליחי" אז אני בלחץ ומקווה שתהיה חזרה רגועה ושקטה ושאעמוד בציפיות ובכלל שאצליח פיזית לתפקד.

כשהיינו עם פיסטוק אצל אחד הרופאים הוא אמר לו דבר מעניין: "אתה לא רואה אותי? אתה לא מבין מה אני? אתה רואה כל היום אנשים עם מסכות רק. אין הבעות פנים? אין פרצופים?" והמשפט הזה מלווה אותי כל יום מאז.. יש לי ילד קורונה.. ומעניין מה יהיו ההשלכות העתידיות של זה עליו. וזהו אסיים כאן. זה גיבוב של מלא דברים בבלאגן מוחלט אבל נחמד לי לקפוץ לכאן מפעם לפעם. אתם הבית שלי והמקום החם להניח את הראש כשקצת קשה… לוני מכיר את הבית הזה, אבל לא קורא בו. הוא יודע שבשביל הבריאות שלי, אני צריכה את המקום השקט הזה… פעם ממש הייתי בלחץ מהאנונימיות. כיום אני אנונימית רק כדי לשמור על כתיבה נקייה וחופשית שאין שני לה…