נשימות

אני שוכבת במיטה והגוף הקטן שלך עלי. נושם נשימות קטנות ועדינות
ולרגע זה מרגיש כאילו אתה שוב בתוכי.
אני נושמת אותך עמוק
ונותנת לעצמי לעכל את החודש וחצי האחרונים..
אם בכלל אפשרי לעכל אותם.

רגע אחד שנינו תלויים בסכנת חיים
וברגעים אח"כ אתה זה שנאחז בין החיים למוות.
רק אז אחרי כל השנים המילים של אמא מתחדדות לי. אז כשאמרתי לה שהיא לא מבינה כמה כואב לי.
"להיות מהצד ולראות שכואב לילדים שלך, בלי יכולת לעזור להם זה הכאב הכי גדול שיש"
ואכן לא משנה שאני אחרי ניתוח ולידה קשה.
אני רק כוססת ציפורניים שתחלים.
והכאב… אוי לכאב.

אנחנו בבית סופסוף.
אתה גדל ומתחזק.
ומידי פעם אנחנו בביקורות.
על הלב שלך שמרשרש לו
על הדם שלך שמשהו קורה בו
ועל האלרגיה לחלבון חלב שצצה לה.
אבל אנחנו בבית.
אני לוני ואתה.
שבת ראשונה יחד לא בבית חולים.
אני לומדת להכיר אותך והלב מתמלא.

"ילד רגיש נולד לך" אמרה לי מישהי יקרה והוסיפה:
"אני מרגישה כל כך קרובה אלייך,
אז אני מרשה לעצמי לומר.
הנחיתה לעולם הזה היא כמו לנחות מהחלל.
לכל תינוק. ובטח לתינוקות שהגיעו בטלטלה מוחלטת,
החוויה לא פשוטה.
תני לו חיבוק שלא נגמר. אם אפשר עור לעור. לא חיבוק של פינוק אלא חיבוק שהוא תרופה מצילת חיים"

ואני מחבקת אותך.
כמה אני מחבקת.
לא מאמינה שאתה חי.

איך לוני אומר לי?
כשאני רואה תמונות מהברית פורצת בבכי, ושולחת אותו בפעם האלף לבדוק שאתה נושם.
"את בפוסט טראומה."
כל דימום קטן מכניס אותי להיסטריה.
כל טלפון מבי"ח מקפיץ לי את הלב
כל חיסון זורק אותי לצרחות שלך בבי"ח.
אבל כשאתה עלי? כל דאגה מתפוגגת כלא הייתה.
"אתה ילד מרגיע" אומרים כולם.
וכמה שהם צודקים.

אני אוהבת את החיוכים הנדירים שלך שצצה בהם פה ושם גומה.
אני אוהבת את העיניים הגדולות שלך שלא ברור אם הן חומות או ירוקות.
אני אוהבת את הגרגורים שלך.
לעשות לך אמבטיות.
להחליף לך חיתול
הפליטות שלך.
הכל.
העיקר שאתה חי
ובע"ה תהיה גם תמיד בריא ושלם.

"ואיך את מרגישה?" שואלים כולם.
ואני עונה: רק עכשיו יש לי זמן להרגיש.
אז אני בעיקר נושמת.

8 מחשבות על “נשימות

  1. טוקס כמה קשה ההתחלה שלכם, וכמה זכה הקטנצ'יק באמא כמוך ואבא כמו לוני. כל כך מדאיג כשתינוק מגיע בקושי כזה לעולם וכל השבועות הראשונים בחייו רצופים סכנות וחרדות. טוב לשמוע שאתם בבית ומאחלת שכל מחלה תטופל ותרגע, שהאהבה המדהימה שלכם תנצח הכל, שפצפוני יגדל ויתחזק ויבריא ויזרח עוד ועוד על חייכם. כן, אמצי את גופו לגופך ואת נפשו לנפשך ואת לבו ללבך – מאחלת הרבה בריאות לכולכם ומקווה לשמוע בשורות טובות בהמשך. וגם אם תהיינה עוד תלאות – מקווה שזה עוזר לך לשפוך אותן כאן, ומקווה שאת יודעת שלמרות המרחק והאנונימיות – אני (ועוד כמוני) כאן איתך ושולחים אנרגיות אהבה ואור וריפוי.

    Liked by 1 person

  2. זה הגיל הזה שהקטנטנים הם כל כך חסרי אונים ותלויים בנו בכל דבר קטן וכל מה שאת רוצה לעשות זה לחבק לעטוף ולגונן.
    אני בטוחה שהוא ימשיך לגדול להיות פעוט וילדון מדהים (אני רואה את זה על האחיין שלי שחודש לפני שהוא נולד רופאים ייעצו לאחותי לעשות לידה שקטה בגלל שראו באולטראסאונד שיש לו כבד מוגדל).

    אהבתי

    • בהחלט גיל שתלויים בנו בכל דבר הכי קטן שיש. בטח בנושא הבריאות.
      הוא אכן גדל (מאוד! אחוזון 86 במשקל ו97 בגןבה) ומתפתח יפה….
      והסיפור של אחיין שלך מטורף ומראה כ"כ הרבה כשלים במערכת. כ"כ נס שהוא נולד, גדל ומתפתח.

      אהבתי

  3. הנה הפתעה נהדרת שממתינה לי בין הפוסטים שפיספסתי כשלא הייתי כאן. חבקי אותו חזק חזק, ותרשי גם לאמא שלך לחבק אותך. והנה גם אני שולחת חיבוק. תדאגי גם לעצמך, ותני לאחרים לדאוג לך. וכל זה עטוף בהמון שמחה שנכנסת להיכל האמהות. ברוכה הבאה, יקירה.

    Liked by 1 person

    • תודה על החיבוק מניפה!!
      הקורונה מונעת ממני לחבק את אמא שלי, אבל מקבלת ממנה חיבוקים בצורה רגשית.
      אני לאט לאט מעכלת אצ המאורעות, פיזית ונפשית.
      תודה גדולה ובאמת היית חסרה כאן ❣

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s