נשימות

אני שוכבת במיטה והגוף הקטן שלך עלי. נושם נשימות קטנות ועדינות
ולרגע זה מרגיש כאילו אתה שוב בתוכי.
אני נושמת אותך עמוק
ונותנת לעצמי לעכל את החודש וחצי האחרונים..
אם בכלל אפשרי לעכל אותם.

רגע אחד שנינו תלויים בסכנת חיים
וברגעים אח"כ אתה זה שנאחז בין החיים למוות.
רק אז אחרי כל השנים המילים של אמא מתחדדות לי. אז כשאמרתי לה שהיא לא מבינה כמה כואב לי.
"להיות מהצד ולראות שכואב לילדים שלך, בלי יכולת לעזור להם זה הכאב הכי גדול שיש"
ואכן לא משנה שאני אחרי ניתוח ולידה קשה.
אני רק כוססת ציפורניים שתחלים.
והכאב… אוי לכאב.

אנחנו בבית סופסוף.
אתה גדל ומתחזק.
ומידי פעם אנחנו בביקורות.
על הלב שלך שמרשרש לו
על הדם שלך שמשהו קורה בו
ועל האלרגיה לחלבון חלב שצצה לה.
אבל אנחנו בבית.
אני לוני ואתה.
שבת ראשונה יחד לא בבית חולים.
אני לומדת להכיר אותך והלב מתמלא.

"ילד רגיש נולד לך" אמרה לי מישהי יקרה והוסיפה:
"אני מרגישה כל כך קרובה אלייך,
אז אני מרשה לעצמי לומר.
הנחיתה לעולם הזה היא כמו לנחות מהחלל.
לכל תינוק. ובטח לתינוקות שהגיעו בטלטלה מוחלטת,
החוויה לא פשוטה.
תני לו חיבוק שלא נגמר. אם אפשר עור לעור. לא חיבוק של פינוק אלא חיבוק שהוא תרופה מצילת חיים"

ואני מחבקת אותך.
כמה אני מחבקת.
לא מאמינה שאתה חי.

איך לוני אומר לי?
כשאני רואה תמונות מהברית פורצת בבכי, ושולחת אותו בפעם האלף לבדוק שאתה נושם.
"את בפוסט טראומה."
כל דימום קטן מכניס אותי להיסטריה.
כל טלפון מבי"ח מקפיץ לי את הלב
כל חיסון זורק אותי לצרחות שלך בבי"ח.
אבל כשאתה עלי? כל דאגה מתפוגגת כלא הייתה.
"אתה ילד מרגיע" אומרים כולם.
וכמה שהם צודקים.

אני אוהבת את החיוכים הנדירים שלך שצצה בהם פה ושם גומה.
אני אוהבת את העיניים הגדולות שלך שלא ברור אם הן חומות או ירוקות.
אני אוהבת את הגרגורים שלך.
לעשות לך אמבטיות.
להחליף לך חיתול
הפליטות שלך.
הכל.
העיקר שאתה חי
ובע"ה תהיה גם תמיד בריא ושלם.

"ואיך את מרגישה?" שואלים כולם.
ואני עונה: רק עכשיו יש לי זמן להרגיש.
אז אני בעיקר נושמת.