בין לבין

 

 

אוטוטו צריכה להכנס להתקלח ולרוץ להספיק את האוטובוס. 

מצחיק, כי כבר כמה ימים אני רוצה לבוא לפה לכתוב ולא מוצאת את השקט והפנאי, 

והנה עכשיו, אמצע הלילה של רוב האנשים, רגע לפני תחילת היום שלי,

אני מוצאת את הרגיעה הזו והשקט.

בלי דיבורים, בלי שאלות, בלי אנשים. 

אני לא יכולה לתאר לכם כמה התגעגעתי לשקט מהסגנון הזה, 

רגעים של חסד אמיתי. 

 

יש עוד רגעים כאלה, הם אחרים, לא משתווים לרגעי השקט אבל מדהימים בדרכם. 

אם זה הרגע שאני נכנסת לעבודה ומתקבלת בחיבוקים וקריאות:

"איזה כיף שהיום יום העבודה של טוקסי!!!! איך אני אוהבת שטוקסי עובדת,

את משרה עלי רוגע ושקט" וברקע עובדת אחרת צועקת

"איזה 'לכלוכים' טובים רצו עלייך אתמול בישיבת הנהלה" 

זה סוג אהבה שלא זכיתי לה עד היום.

 

אם זה בלימודים, שאני מוצאת את עצמי בהם בצורה מדוייקת 

בדרך שבה לא חוויתי לימודים בחיים. 

השיעורים מעניינים אותי, אשכרה מעניינים.. לא קרה לי בחיים.

נוצר בסיס טוב של ביטחון שכיף לשחות בתוכו, דברים הולכים טוב.

אומנם התברר לי שחברתית לא בטוח שאמצא שם את מקומי, 

אבל אני מוקפת שם אנשים טובים, שרק מנסים לחבק ולעזור. 

 

מעבר לכל אלו יש רגעים של הבנות, אומנם פעמים כואבות אבל חשובות לא פחות.

כבר כמה ימים שהפלאפון שלי מתריע וזועק שהאחסון הולך ואוזל

ובין הנקיונות שלו, מצאתי שיחות ווטסאפ שחשבתי שאינן. 

ביניהן שיחה אחת שקראתי הלילה. 

שיחה שהבהירה לי, כמה השתנה בשנתיים האחרונות, כמה אני השתנתי.

כמה כאב אני אוגרת בתוכי וכמה פגיעות. 

הכי הפתיעה אותי, כמות הכעס שהרגשתי. 

והבנתי שאני לא נותנת לעצמי לכעוס, לא נותנת לעצמי להתפרק ולהגיד-

נפגעתי, אני פגועה, לא הגיע לי. 

אומנם אלו דברים שכבר לא מעסיקים אותי ופחות ופחות במחשבות שלי,

עובדה שממש הופתעתי מהתגובה שלי לשיחה

אבל יש בהם מהות עמוקה שדורשת טיפול:

אם זה תחושת הנטישה, אם זה ההסתגרות, אם זה חוסר אמון,

אם זה צורת דיבור ועוד ועוד. 

המון דברים שהתרחשו באותה שיחה וכיום אני פשוט לא מסוגלת להם,

בגלל מה שבא אח"כ וכנראה במקומות עמוקים ולא מודעים משפיע עד היום. 

אבל בעיקר עורר בי את העובדה, שלרוב האנשים אני לא אהיה מסוגלת להגיד

פגעתם בי, בבקשה תזהרו ושימו לב.. 

אני חושבת שזה מקום שמצריך בירור מעמיק ויכול מאוד להועיל לי.

 

אומנם לא מרגישה שהמחשבות התגבשו לי נכון

אבל חייבת לעוף לדרכי. 

מקווה שיהיה לכולכם יום שמח!

תנו חיבוק לעצמכם.

7 מחשבות על “בין לבין

  1. אתחיל מההרגשה הטובה – מרגעי השקט והחסד האמיתי, שמדהים ולא מובן מאליו שאת שמה לב אליהם ויודעת לשמוח בהם ולהעריך אותם.
    מהאהבה שאת זוכה לה בעבודה, מההנאה והבהירות שאת חווה בלימודים. תענוג לשמוע טוקסי, ממש כיף.
    לגבי השיחות שהופיעו להן כאילו עלו מהאוב בוואטסאפ – העובדה שמצאת אותן במקרה הן אולי סימן שמשהו בתוכך רוצה/צריך לעבור דרך העלבון הזה והכעס הזה ולשחרר לפחות מקצתו. מזדהה מאד עם הנטייה שלך לא לומר לאנשים – "נעלבתי, אני כועסת, אמרת דברים/עשית דברים ואני נפגעתי". אבל זה משהו שאני עובדת עליו. כי כמוך אלה בדיוק הדברים שגורמים לי להסתגרות, לחוסר אמון, לתחושה של "אין לי". אין לי באמת חברות, אין לי באמת על מי לסמוך, אין לי עם מי לדבר, אין לי מי שיאהב אותי בלי לפגוע בי או בלי לנטוש אותי. ודווקא משום שאני מזדהה – אני מרשה לעצמי לומר לך ששווה לעבוד על זה. שווה לנקות את זה. שווה להתאמץ ולומר (אפילו לא לאדם עצמו, אבל בדמיון שלך לדבר איתו) – את כל אשר על ליבך. להסכים לחוש את הכאב, את הכעס, את העלבון ואת הבדידות. גם אני עובדת על זה. מחבקת אותך חזק

    אהבתי

    • וואלה יש לי הרבה טוב בחיים. בכמות הכללית יש לי הרבה, הרבה, הרבה יותר טוב מרע. נתחיל מזה שיש לי משפחה כמו שיש לי ואדם לא צריך מעבר לזה שום דבר, ולי יש יותר וכפול. אני מודה על זה כל רגע ורגע פשוט פה בבלוג נותנת לעצמי לשחרר מקומות קצת פחות טובים. לכן פה הטוב פחות ניכר.
      חידדת לי פה נקודה בצורה שאני מרגישה שמדוייקת וצריכה לברר אותה עם עצמי קצת יותר. אני כן אומרת לפעמים לאנשים שנפגעתי, אבל אני לא נותנת מקום לכעס ולא משחרר וכשאני מסתכלת על התגובה שלך, אני מבינה כמה זה באמת משפיע על המושג"בדידות" – בהתחשב בי. תודה רבה לך אמפי חיבוק גדול בחזרה

      אהבתי

  2. גם אני שמתי לב שהפוסט מורכב לכאורה משני חלקים שונים לגמרי: תחושת ההכרה בטוב של החלק הראשון, וכמה כיף לקבל היזונים חוזרים חיוביים לדברים שאת עושה ומשקיעה בהם (ומגיע לך!), ומצד שני תחושת הפגיעות של פעם, שעדין מפעפעת מתחת לפני השטח. אני אצטרף לאמפי הנהדרת ואומר שכנראה החוזק שלך עכשיו מספיק כדי לפתוח את הפצעים של פעם, ולטפל בהם. אחר כך תוכלי להמשיך הלאה חזקה עוד יותר, והשמיים הם הגבול. 

    אהבתי

    • כמה שנראה שהפוסט מחולק לשני חלקים שונים, הם קשורים בקשר הדוק אחד לשני. אני אנסה לתמצת את זה ולומר, שהחלקים מתארים בתוכם איזושהי התקדמות ושינוי חד של השנתיים האחרונות- גם מבחינת הטוב וגם מבחינת ההבנות של השיחה. 
      אתמול בבוקר יצא לי לעלות עם חברה לאוטובוס ויצא שדיברנו על השיחה הזו שקראתי. היא צחקה עלי ואמרה שאני מנתחת את עצמי פסיכולוגית יותר מידי.  אבל בגדול אמרה את אותם דברים שאת ואמפי אמרתן, שיש חשיבות לעובדה שדווקא עכשיו נתתי לעצמי להרגיש את הפגיעה. אבל הדבר שחידשה לי היה שהיא האירה את עיני, לעובדה שלא רק שאני מפחדת לומר נפגעתי לאחרים, אני לא אומרת נפגעתי לעצמי אפילו. מקווה שאתן לעצמי לטפל בפצעים ולא אמשיך להתעלם. תודה מניפה יקרה שיהיה יום רגוע וטוב 

      אהבתי

  3. איזה כיף לקרוא שאת במקום טוב, מוגן ואוהב, מפרגן ותומך שמעריך אותך.
    אז ככה: 1. מגיע לך 2. אפשר וכדאי להגיד לאנשים "פגעת בי. שים לב – אני רגישה". תתפלאי, אבל אנשים יקחו לתשומת ליבם אם זה יאמר ברוך.

    אהבתי

    • איזה כיף לקרוא את המילים האלה  
      אני כן אומרת לפעמים לאנשים שנפגעת, אבל אני חושבת שהבעיה מתחלקת ל2, אחת: אני באמת לא תמיד יודעת איך לבטא את זה נכון וזה יוצר חוסר הבנה. 
      שניה ובעצם הבעיה הכי גדולה בעיני: אני לא נותנת לעצמי להפגע ומתרצת את זה לעצמי באלף ואחת צורות. כשאני כבר כן קולטת שנפגעתי זה יכול להיות אחרי כמה שנים כבר, שזה לא תמיד הכי רלוונטי.
      תודה רבה לך ויום נעים ורגוע

      אהבתי

  4. תתמקדי בטוב, ממנו תוכלי לצמוח, להתחזק ולהתגבר על הקושי שאיתו את מתמודדת.
    במרחק הזמן הדברים מתבהרים ושלא בעידנא דריתחא, קל יותר ללבן אותם עם אלה שפגעו בך .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s