יום אחד..

"חשבנו שיש לנו בעיות קשות כל כך.. איך יכלנו לדעת שאנחנו מאושרים?"

(מרגרט אטווד, "סיפורה של שפחה")

 

כשאני עוצמת עיניים אני מנותקת מהכל.

אני כמעט יכולה להרגיש את הדשא והרוח, לנשום את האוויר וריח הגשם.

אבל כשאני פותחת אותן, אני שוב על אוטובוס

באחת הנסיעות מפה או לשם, משם אולי לכאן. 

לפעמים אני כבר מתבלבלת בכיווניות.

זריחה נראית כשקיעה 

חשיכה יכולה לסמן גם את רגעי היום הראשונים

וכן הלאה.

קופצת אליהן, לביקורים מבית חולים אחד למשנהו. 

שומרת על הילדים

רגע אחד שמחה רגע שני עצב בסיבוביות בלתי פוסקת.

לימודים

עבודה

בישולים כביסות

בדידות

התרחקות

לאף אחד לא באמת אכפת. 

ולי מתחשק לבוא לכאן 

בתקווה שאוכל להניח אתה הראש על הכתף של מישהו,

לקבל חיבוק ולפרוץ בבכי שתקוע לי בגרון ומתחנן לצאת ולא להפסיק לבכות.  

אני רק צריכה…. 

 

6 מחשבות על “יום אחד..

  1. חיבוק גם ממני! 
    זה טוב לבכות כשבאסה. זה משחרר. ואני מצטער לשמוע על הסחרחורת הזו. יש תקופות כאלו, אבל הן יעברו והשמש תזרח. בדיוק כמו הכשרון שלך לתאר אותה.

    אהבתי

    • הרגשה היא תמיד זמנית וחולפת. אבל הפעם ניסיתח חתת לעצמי להרגיש בלי התנצלויות. מצטערת שהעצבתי, אספר לך שיש בו גם דברים טובים מאוד בפוסט הזה (העבודה הלימודים וכו’)… אבל לפעמים יש צירופים של עומס שיוצרים הרגשה רעה גם בבריכת טוב. תודה על החיבוק מניפה!

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s