קח את קווי שריטות העבר, צור לי מהם ציור של אדם.

"הייתי בודד יותר מניצול שאונייתו נטרפה והוא שט על רפסודה בלב האוקיינוס. על כן תוכלו בוודאי לתאר לכם כמה הופתעתי כשהעיר אותי עם שחר מן קול משונה. הקול אמר: "בבקשה, צייר לי כבשה!" "מה?!" "צייר לי כבשה…" קמתי בקפיצה כהלום רעם. שפשפתי חזק את עיני. הסתכלתי היטב. וראיתי ילדון משונה מאוד מאוד מתבונן בי בכובד ראש… זה היה הנסיך הקטן."

(אנטואן דה סאנט אכזופרי, הנסיך הקטן)

 

עם שקיעת השמש, אנחנו מתכנסות כולנו. 

שמונה בנות, ששנים רבות לא נפגשו ועכשיו עתידות לבלות שבת שלמה יחד.

יולי מתחתנת וכיאה למסורת, אנחנו עורכות לה שבת כלה. 

חבורה מצומצמת של חברותיה הטובות ביותר,

שכאשר מחברים אותן יחד אין ביניהן שום קשר. 

 

ממרחק השנים, ניתן לראות בחדות את שינויי הזמן. 

האחת עם מכנסונים קצרים וגופיה, השניה עם כיסוי ראש וילד

השלישית לאחר תאונת דרכים קשה וכן הלאה,

בנות שנתלשו משגרת חייהם לחגוג את הרגע המאושר בחייה של יולי.

 

השבת מתחילה כהרגלה, שיחות על אה ועל דה,

סעודת שבת, משחקים ואווירה קלילה ורגועה. 

כאשר באחד המשחקים, השיחה מתחילה להתגלגל לתקופת הילדות. 

הזכרונות קופצים, בדיחות עולות והסיפורים מתעופפים. 

ואז זה קורה. 

 

אני לא זוכרת איך בדיוק השיחה הזו מתחילה,

אני רק זוכרת את רלי אומרת "אצלנו? אצלנו בחיים לא היה חרם" 

הצחוק שמתפרץ לי וליולי מהפה משתיק את כולן. 

הן מסתכלות עלינו ואני אומרת:

"לפעמים אני תוהה לעצמי אולי היה עדיף שיתרחש פה חרם.

אז אולי דברים היו מבעבעים מעל פני השטח. מורות והורים היו שמים לב. 

אצלנו? אצלנו התרחשו דברים הרבה יותר גרועים מחרם." 

 

כמו קדרה רותחת שביעבעה שנים על אש קטנה. 

מתחילה שיחה שאת עוצמתה אני לא יכולה לתאר במילים.

שיחה על דברים קשים מאוד שהוכחשו, הוסתרו וטואטאו מתחת לשטיח.

אבל למרות הקושי, מתנהלת ברוגע, בחום, בהכלה ובאהבה עצומה. 

מכל עבר עולות התוודויות וסיפורים כנים של בנות.

כאב, צער וקלקולים שמלווים עד היום. 

רלי ודידי מי שהיו בין החבורה "הפוגעת", 

מתחילות להבין מה הן וחברותיהן עוללו בילדותן. 

 

בשלב מסויים, גם אני מצטרפת וחושפת דברים שלא העזתי לדבר עליהם.

בטח לא בפני הבנות האלה: שלעולם לא יחזירו לי את העבר בחזרה. 

שמעולם לא יבינו מה הייתי צריכה, כדי למצוא בעצמי שמץ של טוב. 

שלא ידעו מה זה לקום בבוקר ולהרגיש הכי מכוערת בעולם- מבפנים ומבחוץ. 

שלא יודעות כמה דמעות הזלתי לכרית בדממת הלילה. 

שלא חשבו לרגע, שהן מחקו את טוקסי ורמסו אותה. 

שלא מבינות כמה נזקים, אני גוררת אחרי עד היום כאדם בוגר,

כמה מגננות.. כמה מחסומים.. כמה שתיקות…

 

אז כן, הן לא יבינו. אבל משהו בשיחה הזו שונה כל כך. 

הוא מבהיר, הוא מנקה, הוא נותן לי מקום. 

וכשאחת הבנות אומרת את המשפט הבא, אני חוטפת בום:

"כל כך רציתי להשתלב. ומצאתי את עצמי נזרקת לשולים. 

מסתובבת עם בנות מוזרות. יושבת בערבי שבת ועושה שטויות מזעזעות. 

כל זה רק כי רציתי יחס, רציתי להיות חלק."

פתאום אני רואה עוד התמודדות, של ילדה שגדלה יחד איתי

ומרוב שהייתי עסוקה בלהלחם על עצמי, בכלל לא ראיתי את הסבל שלה.

 

אחר כך בהמשך השיחה היא פונה אלי.

"טוקסי, את עברת דברים אחרים ממני, חווית חוויות אחרות

ואולי אנחנו אנשים שונים ומה שאגיד עכשיו לא קשור. 

אבל אני מרגישה שאת מדברת, מתוך כעס ואת צריכה להבין,

כמו שאני הבנתי כבר מזמן, שכשאת כועסת, את פוגעת בעצמך..

הן את החיים שלהן חיות בטוב ושמחה. הכעס פוגע בך. תלמדי לשחרר"

מכל עבר עולות התגובות של החברות:

"אנחנו לא מרגישות כעס, אנחנו מרגישות כאב אמיתי. אין שם בכלל כעס"

אני יושבת שם ורוצה להגיד להם שאני מרגישה הכל. 

שיש כעס ויש כאב וזה שטוקסי גדלה, לא אומר שאין בה את הילדה הכואבת.

שיש חוויות חיים שאומנם מעצבות והופכות לאדם רגיש ואכפתי,

אבל גם שורטות שריטות עמוקות ושורפות עם כל נגיעה. 

 

הנציגות מהצד "הנפגע", חושפות דברים מדהימים

והנציגות מהצד "הפוגע" יושבות ופעם ראשונה בחיים מקשיבות ומכילות בלי להתגונן. 

והכנות רק הולכת וגדלה: שוש מספרת על התאונה, השיקום, הבדידות והפחד.

ורלי מספרת על האובדן הגדול והמוות שהתרחש בחייה לאחרונה.

כולן חשופות עד הפנים שלהן.  

יש שם קסם שנמשך ונמשך לתוך הלילה

וכשהוא מסתיים, רלי נושמת עמוק ואומרת 

"מרגיש לי שעברתי את יום כיפור רק עכשיו. 

כאילו אני יכולה לנשום נשימות הקלה ממקום אחר, שקט יותר."

 

אחר כך, בשקט של הלילה, שוש שואלת אותי בשקט:

"טוקס סלחת לי אי פעם?

ואני עונה לה: "לשוש הילדה, לא קל לי לסלוח, אולי גם זה יבוא.

אבל היא אדם אחר שכיום אני לא מכירה. 

אותך, את שוש של היום אני אוהבת מאוד והיא חברה שאני מעריכה

ואין בי שום כעס כלפיה." 

 


 

סבתא שלי, שהיא כמו אמא שלי וגידלה אותי במקביל לאמא, 

במצב ממש ממש לא טוב. 

יש בי דאגה עצומה אליה ובמקביל עומס עצום שנפל עלי עם מצבה

(הרבה ממשק הבית, במקביל ללימודים והעבודה החדשה)

ואני מאוד רוצה לכתוב על כל זה אבל המילים לא יוצאות.

מחר היא עוברת ניתוח גדול ורציתי לכתוב את זה, למרות המגילה למעלה. 

אני דואגת לה כמו דאגה לאמא (להבדיל,שתהיה בריאה),

כי הקשר שלי אתה די מקביל וזה משהו שאנשים לא מבינים-

כי לרוב האנשים סבתא שלהם, היא רק סבתא… 

 

*אחד השירים שהכי דיברו אלי לאחרונה ומלווים אותי בתקופה הזו המון. 

תרגום וביצוע אדיר לשיר של לאונרד כהן.

9 מחשבות על “קח את קווי שריטות העבר, צור לי מהם ציור של אדם.

  1. טוקס, יש לי גוש אדיר בגרון עכשיו. מדברים מעט מדי על החוויות האלה בילדות בין בנות, וכמה שריטות הן גורמות. את מבחינה בין טוקסי הילדה לבין מי שאת היום, וזה כל כך נכון, ורק תתני מקום גם לילדה הפגועה ההיא, חבקי אותה היטב. היא צריכה את זה.
    הקשר שלך עם סבתא שלך נוגע בי בכל כך הרבה מקומות. סבתא זו מערכת יחסים מדהימה, ואני אומרת את זה משני הצדדים, הן כנכדה, הן כסבתא. היא לא באה במקום אמא או אחות או חברה, וכשהיא טובה היא מדהימה. מקווה שסבתא שלך תעבור את הניתוח ותחזור לעצמה.

    אהבתי

    • בשלב מסוים בשיחה היה דיבור על לכנס את כל השבט/שכבה, ולהעלות פעם אחת ולתמיד את הדברים האלה. הבעיה אצלנו בחוויות הייתה, שאם היית מסתכלת מהצד, לא רק שרובנו לא היינו נראות לך דחויות, אלא גם מקובלות ואהובת. מה שהביא לחוסר ידע אצל המורים, דיווחים כושלים להורים "ואישור" לדברים לא נעימים להתרחש. אני וטוקס הילדה ביחסים מורכבים, לא קל לי לחבק אותה. 
      מערכת יחסים עם סבתא היא באמת דבר מיוחד. אותי היא באמת באמת גידלה בהרבה מובנים. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, ברמה שאפילו לא טעמתי את האוכל של אמא שלי. גם לך ולנכדות שגרות אצלכם אני משערת שיהיה חוויות עמוקות יותר מלשאר הנכדים. תודה לך מניפה.. חיבוק גדול ויום רגוע

      אהבתי

  2. משהו התכווץ אצלי בגרון ונחנק בזמן שקראתי את הפוסט הזה (כמה פעמים – לוודא שלא פספסתי כלום). כמה כאב יש בילדות, כמה רוע מבלי משים יש בילדות קטנות וכמה הן פוגעות זו בזו. בדיוק חוויתי את זה שוב עכשיו דרך סיפרה של מרגרט אטווד "עין החתול". כמה זה מצלק ופוצע וכמו שאת כתבת: איך ההורים והמורים לא ידעו דבר. מדהים שהצלחתן להעלות את זה ככה בכל כך הרבה יושר, ישירות, וגם הכלה ועדינות. גם ה"נפגעות" וגם ה"פוגעות". מדהים איך שמת לב פתאום לסבל שהיה למישהי שהיתה לצידך, ולא ראית אותה בגלל הסבל של עצמך. אני יודעת שקשה לך לחבק את טוקסי הקטנה שבתוכך (ועדיין מנהלת אותך בהרבה מובנים רגשיים). במקרים כאלה לפעמים קל יותר לדמיין מצבים שהיו אז, לתת לילדה כוחות על ולשאול אותה מה היתה עושה/אומרת לו היתה יכולה (ברור שאז לא יכלה, אבל בדימיון היום היא יכולה). הדמיון הזה משחרר משהו, משנה את היחס שלך למה שקרה…..

    אהבתי

    • חיבוק לך… לא קראתי את הספר הזה ונשמע כמו ספר שאולי כדאי שאקרא. אני חושבת שכל ילדה וילדה כמעט, נמצאת במלחמת השרדות. לכן אני לא יודעת כמהזה "רוע" או פשוט כלי מלחמה הכי נכון להן, שלצערנו כמו כל כלי מלחמה, פוצע ושורט אבל מציל אותן. היה שם באמת שיחה שקורת פעם במליון. כל אחת ואחת ממשתתפות השבת הזו, שלחה היום תגובה של התרגשות לכולן. כשאני מדמיינת מצבים של אז, דווקא הביקורת גדלה, כי בדיעבד הכל נראה קל ואני נראית כ"מפגרת וילדותית". אז לוקח לי זמן להזכר שזו אני הילדה וקל לדבר ממרחק… 
      תודה גדולה לך וחיבוק גדול. 

      אהבתי

  3. כיוון שרק עתה הגעתי לפוסט שלך, אני מניחה שהניתוח כבר עבר. מקווה שעבר בשלום ומצבה של סבתך ישתפר במהרה. לצערי לא זכיתי למערכת יחסים טובה עם הסבתות שלי כיוון שאת אחת לא הכרתי כלל 
    (שאבי התייתם בגיל 13) והשניה היתה סבתא מאד לא מחבקת, וכנראה שסבלה מחסכים בילדותה, כילדה מאומצת. 
    אני לא יודעת מה נהוג לעשות בשבת כלה, האם לשמח אותה? איך בדיוק עושים זאת? יתכן שהרגשתכן השתפרה פלאים בעקבות הפתיחות והחיטוט בפצעי העבר אך עולה השאלה האם למטרה זו התכנסתן?

    אישיותנו מורכבת ולחוויות שחווינו בגיל צעיר יש השלכות. אך טבעי שכל אחת עסוקה ומרוכזת בעיקר בעצמה, לא מאנוכיות אלא שהפריזמה בילדות צרה בהרבה מזו שבגיל מבוגר יותר.
    צריך להתעלות על עצמנו ולדעת לסלוח ולו רק בשביל עצמנו, הרי בלתי אפשרי להחזיר את הגלגל לאחור.
    טוקסי הקטנה היתה אומרת לטוקסי הגדולה להניח לעבר, להתקדם הלאה לעתיד טוב יותר.

    אהבתי

    • הניתוח ב"ה עבר, אבל יש עוד תהליך ארוך לפנינו. תודה רבה לך וחיבוק גדול. 
      אני היה לי גם סבתא כמו שלך וגם את הסבתא הזו, ככה שיודעת את ההבדלים בין הסגנונות. מעניין היה לשמוע את הסיפור חיים של סבתא שלך. 
      חייבת להגיד שממש שמחתי ששמת לב לנקודה הזו של, "האם זו המטרה?" ואציין שזו שאלה שעלתה תוך כדי ויצא לנו לברר אותה שם ועדיין עוד מהדהדת לי בראש. שבת כלה, היא כמין מסיבת רווקות. זו השבת שלפני החתונה ונשארים רק עם החברות הקרובות, מחלקים מכתבים, מחלקים מתנות,עושים משחקים והכל סובב סביב הכלה. לא כל השבת ישבנו ודיברנו על הנושא הזה, אלא רק מאוחר בלילה של שבת- ככה שזה לא היה "נושא השבת" ולא נמשך לאורך כל השבת, אבל כן היה מאוד משמעותי. 
      (המשך….)

      אהבתי

      • מעבר לזה הכלה הייתה שותפה מלאה לשיחה ונהנתה ממנה וגם היה לה את המרכז שלה. אם לכתחילה זה היה צריך להיות כן או לא, ני לא יודעת להגיד לך- בדיעבד, זה נתן לכולנו שם מקום להפתח גם בנושא השמחה עם הכלה ובאמת לספר על הקשרים והחוויות שלנו איתה ממקום מאוד מיוחד. הייתי בהרבה שבתות כלה, וזו פעם ראשונה שבנות שלחו הודעות תגובה על העוצמה שהשבת הזו השאירה בתוכן. אבל למרות כל זה ולמרות שאני יודעת שהכלה נהנתה מזה ועוד דיברה איתי על זה, עדיין יש בי מקום שממשיך לשאול  את השאלה שלך… 
        (סליחה על החפירה) תודה רבה רבה לך ואשריך על התשומת לב לפרטים הקטנים האלה.. מלמד אותי הרבה עלייך.

        אהבתי

  4. הרבה אנשים צריכים להתמודד עם העבר שלהם, עם הילדות. אני סומך ובטוח שגם את תצליחי בצורה כזאת או אחרת! יפה בכלל שהצלחת לעשות הפרדה והיום אתן חברות .

    רפואה שלמה לסבתא שלך רק בריאות!

    אהבתי

    • אני חושבת שאני התמודדתי ועוד אתמודד ב"ה. 
      הרבה שואלים אותי על ההפרדה הזו, כבר הרבה שנים. יש בנות שהשתנו ב180 מעלות, אז לא הייתה לי בעיה לשנות את היחס ויש בנות שלצערי כנראה לעולם לא אצליח לשנות יחס. 
      תודה רבה

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s